צל כבד

התבוננות מעמיקה בקהל הארגנטיני המסור לאורך המונדיאל היא האינדיקציה המדויקת ביותר למצב הנבחרת של חוסה פקרמן, אינדיקציה שמראה גם עד כמה הנבחרת הזאת עדיין תלויה בדייגו מראדונה. לפני שהקונצרט מול סרביה הגיע לשיאו, הכחולים-לבנים לא הפסיקו להביט בחצי עין לנעשה ביציע הכבוד, שם יושב דרך קבע האזרח מספר 1 של ארגנטינה.

למרות שעל הדשא רצו ריקלמה, קרספו, סביולה, החלק הארי של הפזמונים הופנה לאגדה שקיפצה ביציע. בטריבונות שמסביב למראדונה, עמדו במשך רוב המחצית הראשונה האנשים שהרחיקו את עצמם מדרום אמריקה לחודש, כשעיניהם מופנות לאליל והגב לדשא, מאיצים בו לקום מחדש ולשיר כאחד האדם עם חולצת הפסים. 12 שנה עברו מאז המונדיאל האחרון שלו, אין ספור כוכבים ארגנטינים באו והלכו, אבל דייגו הוא עדיין המלך של נבחרת ארגנטינה, תופעה מוזרה במיוחד כשמשווים אותה להתייחסות האפסית של הקהל הברזילאי בגרמניה לפלה.

גם בפרנקפורט מול הולנד אפשר היה לראות את רוב האוהדים הארגנטינים מתעטפים בחולצת מראדונה ההיא, תולים את דיוקנו, אה לה צ'ה גווארה בכל פינה באצטדיון, נושאים את זכרו הבל יימחה על עשרות שלטים. אלא שלהבדיל מהמשחק מול סרביה, שירת המראדונה נחלשה עד נאלמה דום. כאילו ה-0:6 שיכנע סופית את הארגנטינים שאפשר לשכוח מההיסטוריה ומותר להתעסק בעתיד. חוץ מצלם גרמני אחד וכמה חסידים שרופים, הראש של כולם היה הפעם בדשא. בריקלמה, במסי, בטבז המדהים.

אל תמעיטו בערכו של המיני מהפך הזה. צלו הענק של מראדונה וההשוואה הבלתי אפשרית לגדול מכולם גמרו לארגנטינה לא מעט מונדיאלים, עם 20 שנה של הליכה במדבר בחיפוש אחר נביא חדש. השאלה הזאת הופכת מכרעת עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את ההצהרה של מראדונה, לפיה הוא מעונין לאמן את נבחרת ארגנטינה אחרי המונדיאל.

בינתיים דייגו הוא רק אוהד שמנופף בחולצה ושר, ככה לפחות הוא מצהיר דרך ההתנהגות שלו. אבל תהיו בטוחים שהצל שלו יורד ונמתח עד לספסל השקוף של פקרמן. שירת המראדונה מהדהדת חזק באוזן של המאמן, שיודע שבלי גביע יקבל האזרח מספר 1 את מבוקשו, אפילו כשלוקחים בחשבון את הנבחרת הנהדרת שהמורה היהודי בונה לעתיד. בארגנטינה, כשמראדונה רוצה, מראדונה מקבל.

ראשיתו של המתח הלא רשמי הזה, לאורך מאה המטרים בין הספסל של פקרמן לכסא של דייגו ביציע הכבוד, עוד בתחילת שנות השבעים, בארחנטינוס ג'וניורס. כשפקרמן הניע את הקישור של ארחנטינוס באותם ימים, מראדונה היה ילד שמביא לו את הכדורים מסביב למגרש. לימים, כידוע, הטאלנט הפך לכדורגלן הגדול בתבל, בזמן שפקרמן גמר קריירה חסרת מזל בקולומביה, מה שהצריך אותו מאוחר יותר להתפרנס לתקופה מסוימת כנהג מונית בבואנוס איירס.

אבל פקרמן תמיד שמר על כבודו של מביא הכדורים, ולפני המונדיאל הנוכחי הוא הציע לו להצטרף לצוות המקצועי של נבחרת ארגנטינה. הוא נענה בשלילה. דייגו רוצה להיות המאמן, הוא לא יכול להיות מספר 2, הוא אף פעם לא היה ולא יהיה כזה, ופקרמן יודע זאת.

גם בגרמניה שומר פקרמן על כבודו של הצל שמאיים לקחת לו את המשרה, ונכנס לפני כל משחק לחדר ההלבשה, כדי לעודד את השחקנים. יהיו פסיכולוגים שיאמרו שגם מראדונה נזהר שלא לדרוך לפקרמן על החליפה, דרך העידוד המובלט שלו, כאילו מודיע לעולם שהמשרה הנחשקת מעניינת אותו פחות מהצלחת הנבחרת בגרמניה. אם לא היה מדובר בגדול מכולם, אפשר היה לחשוב שמדובר בעידוד מוחצן מדי.

בכל מקרה, אחרי הניצחון על חוף השנהב, ביקש פקרמן, בדיפלומטיות האופיינית לו, להודות בפומבי לדייגו על כך שזרק כמה מילות עידוד לשחקנים מספר דקות בטרם שריקת הפתיחה. הוא גם לא מחצין עלבון כאשר מספר 10 ממריץ את מסי לפני המשחק מול סרביה וקופץ ביציע כשהילד מבארסה נכנס לכר הדשא, במיוחד כשכל מביא כדורים בארגנטינה יודע שריקלמה הוא האיש של המורה היהודי ולא מסי.

אבל פקרמן לא טיפש. גם כאשר נוהג המאמן בכפפות של משי בצל שישב מאחוריו במשחק מול הולנד, הוא קולט כי אם לא יוסיף את שמו לספרי ההיסטוריה של ארגנטינה ליד זה של מראדונה בעוד שבועיים, ובכך יתחיל פרק חדש ומתבקש בתולדות הכדורגל הארגנטיני (שישאיר את האליל רק כאוהד ביציע הכבוד), הצל יגיע גם אליו. סביר להניח שהוא יגרום לו לזוז הצידה.