איראן חשובה למונדיאל

נכון שמול מסך הטלוויזיה המונדיאל הוא בעיקר כדורגל והיסטוריה של כדורגל, השוואות מייגעות וחסרות תכלית בין המונדיאל הנוכחי לזה מ-1994 או 1986, ניתוחים מלומדים של הכישלונות של ספרד בטורנירים חשובים או של המפלות הקבועות של הנבחרות האפריקאיות, אבל כאן בגרמניה לא מתעסקים רק בדברים האלה. אלה דברים שלומדים רק כאשר את צולל באמת לעומקו של המושג הענק הזה, "מונדיאל". את זה אפשר לעשות רק אם אתה מגיע לאירוע עצמו ולא מביט בו מהצד דרך קופסה.

כדי לאמוד זאת די היה בהצצה בחבורות הצוהלות של האוהדים האוקראינים בסיום התבוסה של נבחרתם לספרד, צובאים על הפאבים של לייפציג ומחליפים כמו ילדים קטנים חוויות ממשחק הבתולין של נבחרתם במונדיאל, כשמסביבם, כאילו מנותקים מהם, אלפי גרמנים על קצות האצבעות, צופים במשחק המותח של המארחת מול פולין, כמעט מאיימים להפיל את הטלוויזיה מרוב תסכול. כך גם לגבי הקרואטים, שהתעוררו בבוקר שאחרי ההפסד לברזיל על השולחנות הציבוריים במרכז ברלין, מוקפים בבקבוקים ריקים זרוקים, שאתם יודעים לבד מה הם הכילו.

רק כשמתסכלים כך על האירוע הנשגב הזה, שהוא לא רק כדורגל, אפשר להבין עד כמה הנוכחות של נבחרת איראן במונדיאל היא הכרחית וחיונית, אולי יותר מכל 32 הנבחרות המשתתפות. פתאום, מקרוב, ולא מבעד למסך הברזל של התעמולה האמריקאית, שונאיה הגדולים של איראן פוגשים באנשים שהקשר שלהם לאחמינג'אד הוא במוצא ותו לא. ושאותם אנשים בעצם מאוד דומים להם. גם הם קופצים בגולים, צועקים "וואו" לכל דריבל נאה, קונים מים כשחם להם, מעשנים סיגריה כשלחוץ להם. גם הם רוצים לצבוע את הפנים בצבעי הדגל, ללבוש חולצה של האליל המקומי ולהמר על התוצאה העתידית. לפתע אתה לא מבין מדוע אתה נלחם בהם ועל מה בדיוק הסתכסכתם, כשכולם יכולים להנות מכדורגל בשפע.

אין הכוונה רק לרוב המוחלט של הלבנים-ירוקים-אדומים שחי בגרמניה והגיע לעודד את הנבחרת, אלא גם ל-2,000 האוהדים ולעשרות העיתונאים, שעשו את הדרך הארוכה מהמפרץ הפרסי. כולם, כמה טיפשי לומר את זה עכשיו, סימפטיים וחברותיים. לוחצים
יד בשמחה ומיד מדגישים: "אין לנו שום דבר נגדך או מדינתך, זאת רק ההנהגה שלנו". העיתונאים דוברי הפרסית מבקשים רק ששמם לא יוזכר, אבל מנהלים איתך בפרהסיה שיחה על כדורגל ומעבר לו, כאילו הזלזול באידיאולוגיה של השלטון מובן מאליו. מאוד מזכיר את ימיה האחרונים של האימפריה הקומוניסטית של ברית המועצות והקשר החם של אנשיה עם תושבי המערב. בשני המקרים הבינו שני הצדדים באופן ברור מה הערכים המתאימים לחיים ומה צריך לומר באופן רשמי, עקב איומי השלטון שאבד עליו כלח.

אלה שרצו לזרוק את איראן מהמונדיאל, לא מבינים כנראה מה מסמלת נבחרתה עבור עשרות אלפי אוהדיה ואיזה אלמנט חתרני טמון בה. עבור אלה שגרים מחוץ למדינה, הנבחרת היא אחד השרידים היחידים לתרבות בה חיו לפני יותר מ-30 שנה. את רוב ההרגלים שללו מהם, אבל לא את הכדורגל המקומי, שביקר במונדיאל 1978, שנה לפני שחומייני השתלט. הנבחרת היא חלק מאיראן שהם אוהבים וזוכרים, ולא המפלצת שמנסים לעשות מהם.

"אנחנו כאן לא רק בשביל כדורגל", אומר אחד בכניסה לאצטדיון בפרנקפורט. "חשוב לנו שיראו שהעם האיראני הוא לא השלטון. אנחנו כאן כדי להראות לעולם את הקהילה שלנו. אנחנו רוצים שלום, להיות חלק מהעולם, אנחנו אנשים נחמדים, עם ראש פתוח ואוהבים את כולם".

עלי פשוש, צלם עיתונות בריטי שנולד באיראן, הוא אחד מ-30 אלף האנשים שמחכים בקוצר רוח למשחק מול פורטוגל בחולצה לבנה קצרה. הוא נולד בטהרן ועזב עם משפחתו בגיל 4, רגע לפני שהמהפכה פרצה ב-1979. "הגביע העולמי הזה מאוד חשוב לנו, אפילו אם נהיה כאן רק שלושה משחקים, וזאת כדי לאחד את כל האיראנים בכל העולם", הוא אומר.

"הרבה משפחות איראניות נפגשות כאן באיצטדיון. הנבחרת היא סיבה עבורנו להיות גאים בכך שאנחנו איראנים, הלוואי שזה יקרה כל שנה. באופן עקרוני אני אוהב את הנבחרת האנגלית, אני גר באנגליה ומקווה שהם יצליחו במונדיאל. אבל מה שאני מקבל מתמיכה באיראן זה משהו אחר. לצערי, הדעות של נשיא איראן מייצגות אחוז אחד מהאוכלוסייה האיראנית בכל העולם. כל מי שגר באיראן או מחוץ לאיראן, אין לו שום דבר נגד יהודים או ישראל. לא איכפת לנו מה הדת של האדם. החלום שלי הוא שאיראן תארח את המונדיאל ב-2018, כרפובליקה חופשית ודמוקרטית, וכל העולם יכיר את איראן. זה החלום שלי, בשיא הכנות".

"זה משחק שמאחד אותנו", הוא ממשיך. "יש לנו היסטוריה מפוארת במשך אלפי שנים. משוררים, אמנים, ארכיטקטים. הממשלה האיראנית קיימת 30 שנה, השורשים והתרבות האיראנית הולכים אחורה בזמן אלפי שנים. כיום אין לנו המון הרבה סיבות להיות גאים באיראן, כך זה שאנחנו בין היחידים שהעפילו למונדיאל עושה אותנו גאים".

לפני המשחק פשוש עשה את הדרך עד למחנה של הנבחרת האיראנית, כמו מאות גולים וגולות, שלא פחדו להגיע בלבוש מינימלי. התעמולה סיפרה לכם שההנהגה האיראנית מאוד חששה המפגש הזה, שיכול להעביר לשחקנים את הערכים האירופאים של הגולים, אבל שוב עבדו עליכם. כמעט כל אוהד זכה ליחס אישי מאלילו, נשיקה, תמונה, חתימה, לטיפה. מעין הסכמה שבשתיקה, שדרך החיים של הגולים היא הנכונה. "הם היו מאוד נחמדים אלינו במחנה", מספר עלי. "הם היו מאוד שמחים להכיר את האוהדים, ללחוץ את ידם, להצטלם אתם. הם ממש לא פחדו להכניס אותנו ואת הרעיונות שאנחנו מייצגים. הם לא חשבו שאני שונה מהם. גם את הבנות האיראניות שגרות בגרמניה קיבלו יפה".

וילהלם פרידריך הגל הגה את אחת התאוריות המפורסמות בתולדות הפילוסופיה, לפיה כל מומנט מכיל את האנטיתזה, שתגבור עליו בסופו של דבר. כך למשל, האריסטוקרטיה הצרפתית המציאה את הבורגנות, שהלכה והתעצמה עד שהביאה את המהפכה הצרפתית, שחיסלה את האצולה. ליד אינסוף ברזי הבירה האסורה בפרנקפורט, שגלמו האוהדים האיראנים, לצד האוהדות עם הדגל הלבן שכיסה רק חלק מהמחשופים הנרחבים של גופן המוקפד; דרך התבוננות באימא שמצלמת את ילדה בוידיאו הביתי אוחז בדגל הישן, שמחבר אותו לשורשים האמיתיים; באמצעות שיחה חברית עם הכתבים האיראניים, נראית האנטיתזה לאחמינדג'אד חזקה וגדולה מתמיד. אולי בגלל החשש מפני המפגן הזה, מפגן של איראן החופשית הבאה עלינו לטובה, רצה כל כך הליצן אחמדינג'ד לבוא לגרמניה. הוא רצה לפקח על העניינים מקרוב.

למשחק, בו הפסידה הנבחרת האיראנית העלובה בקלות 2:0 לפורטוגל, לא היתה חשיבות מיוחדת, אבל למרות זאת הוא היה אחד משיאי המונדיאל. בטח עבור האוהדים האיראנים האלה, שהמשיכו לחגוג ברחובות פרנקפורט בסיום המשחק.