חולי כדורגל

הניקיון. הניקיון של כיכר העיר לאחר שחצי מיליון בני אדם עברו בה. בעצם, לא סתם עברו בה. הם בילו בה שעות ארוכות, מהשכם בבוקר ועד לאחר חצות. הראשונים הגיעו כמעט עם שחר כדי לתפוס מקום טוב קרוב לבמה, שעליה הוצגו לאורך כל היום מופעים של להקות רוק, רקדנים, זמרים ומקהלות. הם שתו מבקבוקי מים ופחיות בירה. זללו נקניקיות, קראו עיתונים, הפריחו בלונים וירו זיקוקי די-נור.

מאות האלפים לבשו חולצות אדומות, כצבעיה של הנבחרת הלאומית, ונופפו בידיהם בדגלי הלאום. האווירה היתה כאילו הם נכחו בדבר האמיתי, ביציעי האיצטדיון בפרנקפורט, שם שיחקה נבחרתם נגד טוגו וניצחה 2-1. בסוף המשחק, שבו צפו מעל מסכי ענק, הם פינו בסדר מופתי את הכיכר ואת הרחובות הסמוכים, דאגו לנקות במו ידיהם את הררי האשפה והלכלוך שהותירו אחריהם, ובבוקר שלמחרת הכיכר המרכזית של בניין עיריית סיאול הבהיקה מניקיון.

אם אפשר היה לבחור את המקום המרגש ביותר לצפייה בגביע העולם בכדורגל, למי שאינו יכול להיות בגרמניה, דרום קוריאה היא המקום. אומה שלמה יוצאת מכליה בהתלהבות, בחדוות חיים, בהתרגשות.

ובשמחה טהורה. וכל זה רק כדי לחוות את חוויית הצפייה המשותפת במשחק. כ-10% מ-48 מיליון תושבי דרום קוריאה העדיפו לצאת אל הכיכרות, אל הרחובות ואל מוקדי הבילוי שבהם הוקרן המשחק על מסכי ענק ביום שלישי בעשר בלילה.

וזה היה רק המתאבן. בשבוע הבא תתמודד דרום קוריאה בשני משחקים נוספים, שניהם בארבע לפנות בוקר לפי השעון המקומי. אבל לאיש אין ספק כי למרות השעה הלא שגרתית, מיליוני בני אדם ייצאו שוב אל הכיכרות ואל הרחובות. זה לא קרה רק בסיאול, אלא כמעט בכל עיר בחצי האי.

בדרום קוריאה הכדורגל נהפך לשיגעון לאומי, אולי אפילו פסיכוזה לאומית. סוציולוגים אומרים כי זה מכשיר לבניית אומה, עיצובה וגיוסה. הוא כמובן משרת את הפוליטיקאים, שיודעים מאז ימי האימפריה הרומית כי לחם ושעשועים הם מכשיר רב עוצמה להרגעת ההמונים. אפשר גם לנסח הסבר מלומד, שלפיו נוח לאליטות השולטות להסיט מעת לעת את תשומת הלב של בני העם מקשיי היום-יום ומדרך החיים האופיינית של הקוריאנים, שבמרכזה עבודה קשה הגורמת לחץ ומתח תמידיים שניכרים היטב אפילו בשפת הגוף שלהם.

ובכל זאת, אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה האותנטית של ההמונים שמגיעים לחוות את האירוע, ובדרכם מוציאים עשרות דולרים על רכישת המוצרים שנהפכו זה מכבר לנכסי צאן ברזל של כל אירוע כזה: חולצות בצבעי הנבחרת, מחזיקי מפתחות, ספלים, קשת עם קרניים לראש, מטפחות וכמעט כל דבר שאפשר להעלות על הדעת. כל זה נעשה בשקט, בסדר מופתי ובאהבה. אפילו במנזרים ובמקדשים הבודהיסטיים, הפזורים למאותיהם ברחבי המדינה, הותקנו מסכים מיוחדים כדי לצפות במשחק. זו תופעה שבעצם מאחדת את כל שכבות הציבור והיא החלה עוד לפני שריקת הפתיחה של המונדיאל.

יום לפני המשחק נפגשתי עם יונג סם מא. אחרי שתי דקות של שיחה הוא ביקש לדון בנושא חשוב יותר, לדעתו. לא הנושא שלשמו התכנסנו סביב השולחן הנמוך, סנטימטרים ספורים מהרצפה, לארוחת צהריים קוריאנית מסורתית.

"מה לדעתך הסיכויים של הנבחרת שלנו להעפיל לשלב הבא, של 16 הנבחרות הטובות בעולם?" הוא ירה את השאלה הראשונה.

"מאין לי לדעת?" עניתי.

"ודאי שאתה צריך להשיב לי", התעקש מא, "אנחנו משחקים באותו בית עם נבחרות שווייץ וצרפת".

"אז מה", שאלתי.

"ישראל שיחקה במוקדמות גביע העולם נגד שווייץ וצרפת. אז אתה בוודאי מכיר אותן", הוא המשיך בשלו.

יונג סם מא, גבר חייכן בראשית שנות ה-40 לחייו, הוא סמנכ"ל בכיר במשרד החוץ של קוריאה. עד לפני שלושה חודשים הוא היה האיש מספר שתיים בשגרירות ארצו בתל אביב. הוא מאוד מתגעגע לריחות, לטעמים ולצלילים של ישראל. במיוחד הוא נזכר בחיבה בפגישות שהיו לו בקפה "תמר" ברחוב שינקין בתל אביב. "תמסור ד"ש לשרה, בעלת הקפה", הוא מבקש.

בתפקידו החדש הוא אחראי על הקשרים עם יותר מ-70 מדינות באפריקה ובמזרח התיכון. תפקידו לפגוש שגרירים, לקבל את פניהם של ראשי מדינה, להמליץ כיצד על דרום קוריאה לעצב את מדיניותה כלפי אותן מדינות ולתדרך עיתונאים. היינו אמורים לשוחח על יחסי ישראל-דרום קוריאה. אבל השבוע איש בדרום קוריאה אינו מתעניין בנושאים שבדרך כלל ניצבים ברומו של עולם. השבוע עוסקים רק במשחקיה של נבחרת "השדים האדומים". אפילו מדיניות החוץ גויסה להשגת מידע ולניתוח והערכות.

לפני ימים אחדים ביקר בדרום קוריאה שר החוץ של קונגו-ברזוויל. מא ליווה אותו לפגישה עם נשיא המדינה, רו מו שאן. דרום קוריאה, שצורכי האנרגיה שלה גדלים בקצב מסחרר, מעוניינת לכונן קשרים הדוקים עם המדינה האפריקאית מפיקת הנפט. אבל, באופן טבעי, גם השיחה הזאת התגלגלה לכדורגל. "הוא גילה לנו שבנבחרת טוגו משחקים שמונה שחקנים מברזיל", שיחזר מא את השיחה עם שר החוץ. "הוא אמר שאין להם כל זיקה לטוגו או לדגלה, הם משחקים רק בשביל הכסף ולמען עצמם. זה בוודאי יכול לסייע לגבור עליהם".

ראש ממשלת דרום קוריאה, האן מיינוג סוק, מצאה לה במפתיע זמן לבקר דווקא השבוע באירופה. בהודעה רשמית נמסר כי יצאה לאירופה כדי לדרוש מנשיא צרפת, ז'אק שיראק, להחזיר מסמכים ותעודות קוריאניות עתיקות ויקרות ערך שנגנבו לפני שנים רבות ומצאו דרכם למוזיאונים בפאריס. אלה נכסי צאן ברזל של המורשת הלאומית של דרום קוריאה, אבל אף אחד במדינה אינו מאמין שמועד הביקור היה מקרי. הוא תוכנן, כך מאמינים, כדי שראש הממשלה תוכל גם להיות ביציע הכבוד של האיצטדיון בגרמניה ולצפות במשחק נגד טוגו. "אני לא חושב שהיא היתה מעיזה לחזור אם היינו מפסידים", אמר פקיד בכיר במשרד ההגנה בשיחה פרטית.

המשחקים בגרמניה, כך אפשר לומר בלי להסתכן בנפילה לבור הקלישאות, הכו מדינה שלמה בשיגעון הכדורגל. הכדורגל חרג מההגדרה של ענף ספורט ונהפך לדבק לאומי. לפני ארבע שנים אירחה דרום קוריאה את המונדיאל, במשותף עם יפאן. הנבחרת, בניגוד לכל התחזיות, העפילה לחצי הגמר ונוצחה על ידי גרמניה. ההישג הדרום קוריאני ההוא הושג בזכות שילוב בין החריצות, המשמעת והנחישות המאפיינות את האומה לכריזמה של המאמן ההולנדי חוס הידינק. הידינק ביקש מהתאחדות הכדורגל של דרום קוריאה משכורת של חצי מיליון דולר בשנה, ומבוקשו ניתן לו בקלות. אחת הסיבות לנדיבות היתה שמאמן נבחרת יפאן אז, הצרפתי פיליפ טרוסייה, קיבל קצת פחות מהסכום הזה.

יפאן שלטה בקוריאה שלטון קולוניאלי ב-40 השנים הראשונות של המאה הקודמת. הקוריאנים ממאנים לשכוח את זוועות הכיבוש האכזרי. לכן, המאמן שלהם צריך לקבל יותר מהמאמן של יפאן. מאז המונדיאל הקודם הלך המאמן ההולנדי למחוזות אחרים. הוא מאמן כיום את אוסטרליה, שאותה הוביל למונדיאל בגרמניה, אבל הקוריאנים לא שכחו אותו.

הידינק הוא עדיין ידוען בדרום קוריאה. הוא משתכר מיליוני דולרים מחוזי פרסום שיש לו עם חברות ביטוח, בנקים ותאגידי ענק. אבל החיבה שמורעפת עליו היא כאין וכאפס בהשוואה להערצה לשחקני הנבחרת. תמונתם מתנוססת כמעט על כל חולצת טי ומכל בניין. מרכז סיאול בנוי עשרות גורדי שחקים, שמגגותיהם משתלשלים שלטי חוצות בשטח של עשרות מטרים, כאלה שהתל אביבים רואים רק בנתיבי איילון. על בניינים רבים גם הוצבו מסכי ענק. כל כלי התקשורת בדרום קוריאה עוסקים רק בדבר אחד. כל הבעיות האחרות כאילו נשכחו.

זה לא עניין של מה בכך. רק השבוע צוין אירוע בעל משמעות פוליטית ואסטרטגית חשובה לאין ערוך לעתידה של המדינה - שש שנים מלאו לדיאלוג בין הצפון הקומוניסטי לדרום. אף אחד לא שם לב, וגם לא יכול היה לשים לב. כ-70%-80% מזמן המסך בדרום קוריאה מלאים פרשנות, ניתוח, שידורים חוזרים ודיווחים על הנבחרת.

רק קוריאני אחד מאלה שאתם שוחחתי הביע מורת רוח מכל זה. האיש הוא עורך של עיתון חשוב. הוא דיבר בבוז על תרבות העדר של תושבי המדינה, על נטייתם ללכת כמו אחר החלילן מהמלין, גם אם יובלו למים או לאש. הוא הלין על כך שאפילו עיתונו נאלץ להקדיש יותר מדי מקום ל"דבר הזה". אבל למרות דעתנותו ודברי החוכמה שלו, העורך לא העז שאצטט אותו. "יש גבול", הסביר לי, "לאומץ הלב שאני יכול לגלות באומה השטופה בתאווה לכדורגל".