הסודות של ברזיל

אחרי המשחק של ברזיל נשמעו קולות של אכזבה, בגרמניה וגם כאן. אני דווקא מאוד נהניתי מהנבחרת של פריירה, גם כשלא הלך לה. ראשית, יכולת ההרתעה של ברזיל מדהימה, בעיקר בזכות החוליה הקדמית והתמיכה הנהדרת של המגינים. הם משחקים עם רונאלדיניו וקאקה, שמתחילים באגפים, כשלפניהם אדריאנו ורונאלדו. רונאלדיניו וקאקה חותכים כל הזמן למרכז ומפנים מקום למגינים. בכל התקפה עולה למעלה אחד המגינים, קאפו או רוברטו קרלוס, והופך למעשה לקשר התקפי. בנבחרות האחרות לא נותנים חופש כל כך גדול למגינים. גם זה רוברטו מצטרף להתקפה, ואפילו לוסיו לא מתבייש לעבור את החצי לפעמים ולהגיע עד לרחבת היריב. כולם עולים למעלה בביטחון גדול, בצורה מתואמת, כתוצאה מתיאום גבוה ומשנים רבות של שיתוף פעולה בנבחרת.

גם קרואטיה ראויה למחמאות. הקרואטים סגרו היטב בהגנה, אבל לא התסגרו מאחור ותקפו עם לא מעט שחקנים, בייחוד במחצית השניה. הגישה של הקרואטים הייתה חיובית, הם שיחקו בצורה מסודרת והפסידו רק בגלל שהיריבה שלהם היא פשוט קבוצה הרבה יותר טובה. למרות זאת, תיקו היה משקף יותר: ברזיל שלטה במחצית הראשונה, קרואטיה בשניה.

חייבים לציין שלברזיל יש גם נקודות תורפה. יכולת ההרתעה של ברזיל נובעת מההצטרפות של המגינים, אבל זה גם המקום שבו היא עלולה להיעקץ. העליה של המגינים להתקפה חושפת את ברזיל בצד השני של המגרש. באמצע ברזיל כמעט בלתי חדירה, עם אמרסון וזה רוברטו המצוינים והבלמים האמינים לוסיו וז'ואן. אלא שקרואטיה יצרה מצבים רבים דרך הקווים, וניצלה את היעדרם של רוברטו קרלוס וקאפו. רונאלדיניו אמור לכסות על אחד האגפים, אבל הוא כמעט לא משתתף בעבודת ההגנה. קאקה, באגף השני, תומך יותר בהגנה, אבל לא תמיד הוא מספיק לרדת. היריבות הבאות של ברזיל ינסו לנצל את החורים האלה.

בזמן שברזיל משחקת עם הרבה חדווה, צרפת נראית מיואשת וחסרת ביטחון. מעולם לא ראיתי את הנרי כבוי כל כך, חסר התלהבות כל כך. כמו הנרי, צרפת כולה משחקת לאט ובלי חשק. רואים בבירור שהביקורת על הנבחרת בצרפת משפיעה על השחקנים. נבחרות אחרות שעולות למונדיאל זוכות לתמיכה, לאהדה ציבורית ולרוח גבית. צרפת, לעומת זאת, מגיעה למונדיאל עם הרבה לחץ שלילי, בעיקר בשל האווירה סביב המאמן. בהרכב של צרפת משחקים כוכבים גדולים, אבל הם בני אדם, לא מכונות. קשה לשחק כשכולם נגדך. חוסר האמון של העם הצרפתי בנבחרת בא לידי ביטוי גם ביציעים, שם נהנתה שוויץ הקטנה מיתרון.

גם מבחינה מקצועית, צרפת לא משחקת נכון. המערך הההתקפי שלה לא מספיק מוחץ. דומנק משחק עם זידאן מתחת להנרי, כשווילטורד וריברי באגפים. צרפת צריכה שני חלוצי חוד, וטרזגה, שלא שותף כלל, צריך לשחק לצד הנרי. לכאורה, 0:0 היא תוצאה סבירה, לאור העובדה ששתי הנבחרות האחרות בבית, דרום קוריאה וטוגו, חלשות. אבל ברמת ההתלהבות הירודה הזאת, לא בטוח שצרפת תצליח לנצח את הקוריאנים, כך שהתיקו יכול לעלות להם ביוקר. על שוויץ חבל להרחיב את הדיבור. אני מאוד מקווה שהנבחרת ההגנתית הזאת, שמורידה את כל שחקניה לאחור כשהיריבה מתקיפה ומתבססת על מתפרצות, לא תעלה לשלב הבא.

ועדיין, המונדיאל של צרפת לא גמור. במונדיאל הקודם צרפת לא כבשה שער, והיא זקוקה לגול אחד, לניצחון אחד, שיחזירו לה את הביטחון. מאחורי החזות המדוכאת של צרפת מסתתרת קבוצה מוכשרת, שזקוקה רק לניצוץ שידליק אותה. יכול להיות שדווקא התחושה שכל העולם נגדם תגבש את השחקנים, אבל קצת אמונה של התקשורת והאוהדים הצרפתים לא תזיק.

המשחק בין פורטוגל לאנגולה ביום ראשון לא משך הרבה תשומת לב, אבל התרחש בו אירוע משמעותי מאוד, לטעמי: פליפה סקולארי הוציא את כריסטיאנו רונאלדו כבר בדקה ה-60. מבחינתי, זו הבעת אי אמון באחד השחקנים המוכשרים בעולם, ביכולת האישית שלו ובצורת המשחק שלו. זה צעד שמזכיר את הספסול של רונאלדיניו בפאריס סן ז'רמן. רונאלדיניו הוא לא שחקן אחר היום. גם בברצלונה ובברזיל הוא עושה מהלכים אינדיווידואליים ומאבד לפעמים כדורים, אבל מקבלים אותו כמו שהוא, כי יש לו קבלות ותוצרת. גם במקרה של כריסטיאנו רונאלדו, הדומיננטיות, העוצמה והכוח מחפים על כל איבודי הכדור. בניגוד לשחקנים אחרים, רונאלדו עובר שחקנים לעומק, לא לרוחב, ומסכן את השער כל הזמן. בידיים טובות הוא יכול להפוך לאחד השחקנים הטובים בעולם. אם סקולארי יאמין בו, פורטוגל תקטוף את הפירות.