אנגליה כבר לא מפחידה

כשעיר מחויטת ומכופתרת כהלכה כמו פרנקפורט פוגשת בנבחרת אנגליה, הניגוד בין השתיים ברור מראש והמתח מובן מאליו. כוחות הביטחון באיזור המדושן התכוננו מבעוד מועד לכך. בערב משחק הפתיחה של האריקסונים מול פראגוואי, ארבו בכניסה לעיר יחידות משטרה לרכבי הקיט של האוהדים האנגלים, שכמה מהם בחרו להגיע איתם לגרמניה, על מנת להבטיח מקום לינה ולהימנע ממצוקת החדרים, ממנה סובלים תיירים מיבשות אחרות. הפשיטה, שציפתה לצוד כלי נשק, סמים ושאר סטריאוטיפים, העלתה ברובה חרס ואזעקת שווא זמנית נשמעה בעיר. למעט מספר מבוטל והגיוני של קרבות רחוב במרכז העיר בין חוליגנים אנגלים לגרמנים, רובם המכריע של האנשים שעשו את דרכם מהממלכה שבעו להנאתם בברים המקומיים עד 5 לפנות בוקר ושיעשעו חלק מבנות העיר. לילה שקט עבר על פרנקפורט.

למען הגילוי הנאות יצוין כי גם עבדם הנאמן, שעשה את דרכו למשחק הראשון בחייו של נבחרת אנגליה, חשש קמעה מהמפגש האמיתי עם אלה שאחראים לחלק מהסיפורים היותר המפחידים בהיסטוריה של הכדורגל העולמי. אבל שיטוט של כמה שעות בחברתם גילה הרבה מאוד ילדים טובים בריטניה: אדיבים, מסבירי פנים, וכמו כל קהל אחר בעולם, מחזיקים בקרבם מיעוט הרסני, שמוציא לעיתים שם רע לכלל. כמה שעות לפני המשחק אני פוגש באחד מבעלי עסקי המזון המהיר בפרנקפורט, ששילש את רווחיו מאז שעשרות אלפי נושאי דגל הצלב האדום פלשו לעירו. המסעדן, על אף שצבר ביומיים האחרונים שעות שיחה רבות ומהנות עם התיירים הבריטים, עדיין מיאן לשתף פעולה עם ההערכה האופטימית. "חכה", אמר. "לך תדע מה יהיה אם הם יפסידו לפראגווואי".

כאוהד בית"ר ירושלים, שמנסה במשך שנים להילחם בדעות הקדומות שהפיצו על חברי ליציע, היה לי ברור כשמש שהפציעה בשבת בבוקר בפרנקפורט, שהצבא האנגלי המקסים של גרמניה 2006 רחוק מאוד מהחוליגנים של אגדות העבר. אבל המשפט של אותו מסעדן עדיין הדהד לי עמוק בראש, עת שעליתי עם האלפים האדומים לרכבת התחתית, שדהרה לאיצטדיון החדש בפרנקפורט. מתחנה לתחנה הדוחק היה נורא יותר, הביקוש לחמצן עלה בהרבה על ההיצע והמחשבה על אסון הילסבורו היתה כבר בלתי נמנעת, כשאלפים נוספים ציפו להצטרף לנסיעה. אבל הם לא עשו זאת, למרות שהדלתות נפתחו עבורם. רק השירים שלהם עלו לקרון ההומה והדביקו את ברי המזל הדחוסים מולם, שביחד הרעישו מספיק כדי לעצור את הרכבות שנסעו בתעלות שליד.

המנגינה עוצרת הנשימה הזאת והפשיטה הלילית הכושלת לא שיכנעה את השוטרים המקומיים, ששוב חיכו לצבא המלכה בכניסה לשביל שמוליך לאצטדיון. האוהדים האנגלים, בניגוד לגרמנים 24 שעות קודם לכן באליאנז ארינה, התבקשו להיפטר מבקבוקי השתייה שלהם וקיבלו מהחיילים במקום עלוני הסברה חייכנים, שתחושת הפאניקה ניכרת בהם היטב. אנשים מפחידים, במדים שחורים ואלות באבנט עמדו בצידי הדרוך וחיכו לרע מכל, אבל שוב נותרו מפוהקים, גם אחרי המשחק.

שירת ההמנון האנגלי על-ידי חמישים אלף האוהדים משחררת אותי סופית מכל הפחדים ומעמידה אותי מול אחד האירועים הספורטיביים הכי גדולים בחיי. גם הנבחרת האנגלית, כמו במשחקי המבחן שקדמו לזה מול פרווגאי, רחוקה מלהפחיד. הכדורגל הארקיסוני המקרי ממשיך לשרוד בזכות הכשרון האינסופי שיש לו בסגל. להבדיל מגרמניה של קלינסמן, שמתבססת על מעט כישרון אבל על הרבה מהלכי כדורגל מתוכננים, גם ב-2006 האנגלים מסתערים על שער היריב ללא מחשבה מרובה ומתבססים על כדורים ארוכים.

סטיבי ג'י, אולי הכדורגלן הכי גדול במונדיאל למעט רונאלדיניו, הולך לאיבוד מאחור, אבל הצנון השבדי ממשיך לשבת במשך רוב 90 הדקות על הספסל ונותן לסטיב מקלארן, אקס מידלסברו, לנהל לו את המשחק. וזה באמת נראה כמו מידלסברו, רק עם סגל שחקנים הרבה יותר טוב.

בדקה ה- 82, כשאריקסון מכניס את הארגריבס ההגנתי תמורת ג'ו קול ההתקפי, גם לצבא האנגלי ביציעים נמאס והם שורקים בוז של אי אמון בכדורגל, שלא הוביל אותם לשום מקום בשנים האחרונות. לפי עוצמת ההצלפה במקלדות של הכתבים האנגלים בחדר העיתונות והפרצופים הרציניים מדי שלהם, כנראה שהם מסכימים עם עשרות האלפים, שמפחדים ששוב הם יחזרו הביתה ללא גביע ביד.