הנה מגיע המונדיאל ה-18. האמא של כל ארועי הספורט בעולם. מי שהציץ קצת באתרי מכירות הכרטיסים ברשת בוודאי קיבל את שוק חייו. אפילו על המשחק הזניח ביותר בטורניר הזה (איראן אנגולה, על פי כל הדעות) דורשים הספסרים 270 יורו לכיסא מהקטגוריה השלישית והנמוכה מכולן.
עבור כרטיסים טובים למשחק הגמר תשלמו 9,000 יורו למושב. מקום טוב בקטגוריה הראשונה.
הגרמנים, שהעלו את המע"מ לפני חודשיים ל-19 אחוז, מצפים לגרוף מהטורניר הזה כשמונה מיליארד יורו. סכום שכמובן לא יחזיר את ההשקעה העצומה, אבל אולי ישיב לגרמניה את מעמדה כמעצמת כדורגל עולמית. אבל נעזוב רגע את הגרמנים ונציץ בספורטאים. המונדיאל ה-18 הולך ומסתמן יותר מכל כבזאר הגדול ביותר בהיסטוריה של הספורט. שוב לא מדובר כאן במשחק, אלא בהצגת תכלית של מיטב שחקני הכדורגל, שמקבלים הזדמנות להציג את מרכולתם מול עיניהם הבוחנות של מקבלי ההחלטות. ובין אם אתם אוהבים את זה או לא, חלק ניכר מיושבי היציעים יהיו מקושרים בדרך זו או אחרת לתעשיית הכדורגל. כמו בטקס האוסקר או בסופרבול, גם כאן לפשוטי העם יהיה מאוד קשה להשיג כרטיס.
היום כבר כל ילד יודע לספר כי מהפכת הטלוויזה הרב ערוצית וחוק בוסמן שינו את פני הכדורגל ללא הכר. חוזי הטלוויזיה של הפרמיירליג האנגלית גדלו מ-49 מיליון ליש"ט בשנת 1992 עד למיליארד ליש"ט בחוזה הנוכחי. ליגת האלופות שנוסדה באמצע שנות התשעים מכניסה לאופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית) כ-581 מיליון יורו לשנה ממכירת זכויות שידור. חברת רואי החשבון דלויט אנד טוש הקימה בסוף שנות התשעים מחלקה מיוחדת העוקבת אחרי ההתפתחויות הכלכליות של ענף הכדורגל. על פי דוחות החברה, בשנת 2005 היקף הפעילות של שוק הכדורגל האירופאי עמד על 7.8 מיליארד יורו בשנה. חמש הליגות הבכירות, אנגליה, איטליה, צרפת, ספרד וגרמניה, גורפות לבד 54 מהסכום הזה. יתרה מכך, 20 המועדונים העשירים באירופה מרוויחים 3 מיליארד יורו בשנה. מאות המועדונים האחרים מתחלקים בחלק האחר של הסכום.
כדורגל הוא משחק עממי, שצמח מתוך תחרויות טריטוריליות. סכומי הכסף העצומים שמגלגלת התעשיה מתחלקים בצורה לא שיוויונית. השנים האחרונות אופיינו בשביתות רבות. מועדונים פשטו רגל, ושחקנים לא זכו לקבל משכורות. חברות טלוויזיה מיוון ועד לאנגליה קרסו בגלל שלא תימחרו נכון את זכויות השידור של משחקי הכדורגל. המשבר הוביל את מנהלי המועדונים להכרה כי מדובר בתעשייה, והם החלו להתנהג כמו בניהול עסקים, על ידי קיצוץ הוצאות ובראשן השכר. בליגות הבכירות של אירופה משלמים טוב. השכר הממוצע בפרמיירליג האנגלית הוא 676 אלף ליש"ט לשנה, שהם 13 אלף ליש"ט בשבוע. אלופת גרמניה, באיירן מינכן הוציאה השנה 60 מיליון דולר על שכר שחקנים ומאמנים. 18 מועדוני הבונדסליג הוציאו השנה 441.8 מיליון יורו על משכורות. גם במועדוני הענק של איטליה וספרד מרוויחים הכדורגלנים משכורות עתק. המועדונים הפחות גדולים מחפשים שחקנים זולים כדי להישאר רווחיים.
אנגולה, שתופיע במונדיאל לראשונה, מדורגת במקום ה-11 במדד המדינות העניות בעולם. 70 אחוז מאוכלוסייתה חיה מתחת לקו העוני. התוצר הגולמי השנתי לנפש עומד על 2,724 דולר. תושב גאנה מייצר 2,221 דולר בשנה. בטוגו 1,581 דולר ובאוקראינה 6,453. במעצמת הכדורגל ברזיל חיים 22 אחוז מהתושבים מתחת לקו העוני, התל"ג השנתי לנפש עומד על 7,967 דולר אמריקאי. ב 14 מהמדינות המיוצגות במונדיאל הנוכחי כל אזרח חמישי חי מתחת לקו העוני.
הגביע העולמי שימש בעבר כזירה להתמודדות לאומית. עד לפני שני עשורים, כל ילד בברזיל חלם להיות פלה, גיבור לאומי שזוכה לתהילת עולם. אולם היום רוב הכדורגלנים של צ'לסי, אלופת אנגליה, אינם אנגלים. בשאר מועדוני הצמרת של אירופה התמונה דומה. חלומו של הילד העני מאפריקה הוא להשיג חוזה מקצועני באחת הליגות העשירות של אירופה. הם מציפים את היבשת באלפים, עוברים תלאות ומכשולים בדרך אל הלא נודע. הם מוכנים לשחק בכל תפקיד, כמעט בכל מועדון, וכמעט בכל מחיר. רבים לא עומדים בתלאות המסע, ונשארים פצועים או מתוסכלים בצידי הדרך.
לכן גם סט הכישורים הנדרש מהכדורגלן המודרני השתנה. הכדורגלן כבר לא נדרש להציג רק כישורי משחק. הוא צריך לדעת להשתלב במהירות בסביבה חדשה. להפוך לחלק מקבוצה שאת רוב חבריה הוא לא מכיר. הכדורגלן צריך לשווק את עצמו, להפוך לשם מוכר, אהוב האוהדים. להתמודד עם התקשורת. עליו להמשיך ולהפגין יכולת טובה גם כשהוא רחוק אלפי קילומטרים ממשפחתו, מולדתו, תרבותו ושפתו. הוא צריך לדעת איך לתמרן את עסקיו, איך לתמחר את מעמדו בשוק רווי ותחרותי. פלה מעולם לא נזקק ליכולות כאלה.
המצליחים משנים את גורלה של משפחתם. הם מבטיחים עתיד טוב יותר לילדים. זהו הפרס הגדול של המונדיאל בעידן המודרני, כאן לא מדובר יותר בלהיות השחקן הכי טוב בשכונה. במאה העשרים ואחת, המונדיאל הוא מלחמת הישרדות. שדה קרב של סוכני שחקנים ממולחים ועורכי דין מחויטים.
התחרות היא על מקומות עבודה, על עמלות ועל דמי השבחה. הכדורגל, שבמקורו הוא עבודה קשה, הפך לפנטזיה על התעשרות מהירה. האילוזיה היא עדיין אחת מאבני היסוד של תעשיית הכדורגל. גם במילניום החדש, המשחק עדיין מתפקד כאופיום להמונים. תיאטרון החלומות. לכורה הפחם באוקראינה, לרועה הצאן בפראגוואי, למגדל הבננות בטוגו ולדייג מטרינידד. לכולם משחק אחד וחלום אחד. גם בזמנים המודרנים והמנוכרים, כדורגל הוא תקווה. ותקווה היא עסק יקר. יקר מאוד.
סוחרי החלומות
שחר בן הלוי
10.6.2006 / 12:36