את עיני הטרוטות ושערי הפרוע קידמו בבוקר משחק הפתיחה שתי נערות בלונדיניות, לבושות בקפידה במדי נבחרת גרמניה, מקושטות כבר בכל הפריטים המתבקשים, מצעיף פשוט ועד חצוצרה קטנה באדום, צהוב ושחור. רבע שעה מאוחר יותר, כשיצאתי לראשונה לרחוב שפונה לכיוון הכיכר המרכזית במינכן, עדיין מסיר מעליי את עכבות השינה, גיליתי עיר שלמה על הרגליים, מוכנה למשימה הלאומית, מעטרת כל פינה בצבעים הלאומיים ומרעישה עולמות. באותן דקות, על הרקע עוצר הנשימה של המכוניות הרבות, שהצמידו לחלונן את דגל המדינה ושירת ה"דויטשלנד" המפעפעת מכל סמטה בעיר, אפשר היה לחוש את העוצמה האמיתית שהנבחרת המארחת החביאה עד לאותו בוקר במחסן התחמושת שלה. פתאום הדיונים סביב בריאותו ואופיו של באלאק או על הטקטיקה האופנסיבית מדי של קלינסמן נראו שוליים משהו, אל מול השחקן המרכזי של הנבחרת המקומית, שידע להתגייס כאיש אחד ולהופיע למשימה בדיוק בשעת השין.
עד לאותו בוקר, רוב האוהדים הללו המשיכו את שגרת חייהם די בשלווה. אפילו אוהדי קוסטה ריקה בלטו עד אז לעין האובייקטיבית יותר מהם, שלא לדבר על המקסיקנים המקסימים. אלא שעכשיו הגיע הזמן להתייצב לצד הדגל, כמו סיסמת גיוס שעוברת בטלפתיה בין הגרמנים, והם נענים לה ללא תנאי.
הצטרפתי לנהר האדם, שנשפך באיטיות לעבר עמדת השידור המרכזית של הטלוויזיה הגרמנית. על הדרך, עוד לא 11 בבוקר, הברים ובתי הקפה כבר הומים באוהדים לבושים בלבן המסורתי והחגיגי, כוס בירה ענקית לצידם עם קרואסון של בוקר. על קפה רובם כנראה לא שמעו. חלק כבר אדומי לחיים, מתחילים להתנדנד בעונג, ומיד מצטרפים כמקהלה לכל ילד שמתחיל לצעוק שיר של נבחרת גרמניה. להבדיל מהאוהדים מקוסטה ריקה, שפתאום נראו כמו טיפה בים, הרפורטואר של הגרמנים מגוון ומרשים. אל מול שירת ה"טיקוס" החדגונית של הכחולים אדומים, אני פוגש לפתע קהל אמיתי שממש אוהד את הנבחרת הגרמנית, כמו שחלק מכם מכם הולכים באדיקות אחרי מכבי והפועל ת"א. קהל גרמני שלא רואה בנבחרת שלו קבוצה משנית למועדוני הליגה, אלא חש כחלק בלתי נפרד ממנה. בדרך כלל, עוצמה שכזאת נקשרת לנבחרת אנגליה ואוהדיה המסורים, אבל כאן בגרמניה, מול הנבחרת המקומית, צפויה להם תחרות קשה עד בלתי אפשרית.
אל תפספס
עוצמה מהפנטת
לקראת השעה 12, בבואי לאולפן הנייד מול הקתדרלה המסוגננת שבמדרחוב הראשי, נמצאים כבר עשרת אלפים גרמנים, ילדים, נשים, זקנים, שנותנים מופע דגלים שזכור רק מארגנטינה 78' או מקסיקו 86'. השדרים והאורחים באולפן מלהיטים מדי כמה דקות את האלפים, שפוצחים בשירה אדירה בתגובה לכל תכסיס טיפשי או משפט סתום שנזרק למיקרופון. לצלילי הפעמונים הכבדים, מוקרנים בזה אחר זה שירי נבחרת גרמניה למונדיאל השונים, מ-1974 ועד לסולואים של קלינסמן הקופצני מ-1994. סלבריטאים זורקים חולצות לקהל, ששר ושר ושר (וגם שותה, שותה ושותה, כמובן). בטוח ששחקני קוסטה ריקה, ששהו במלון הילטון הלא מרוחק ממכרז העיר, שמעו וחששו.
את הני, ערבי מרמלה שמוכר פלאפל ואוכל כשר בשוק של מינכן, כל זה משמח במיוחד. כדורי החומוס לא מפסיקים להתגלגל לשמן הרותח, האוהדים הגרמנים יוצאים ונכנסים ללא הפסקה והקופה רושמת ומתמלא. הני מפתיע ומספר שכל האנשים הצבעוניים הללו היו אמורים להיות עכשיו בעבודה, המדינה הכריזה על חצי יום חופש, אבל אותו זה לא מעניין. "אני מציע לך לקנות כל מה שאתה צריך עד השעה שלוש, אחרת לא תמצא נפש חיה ברחוב, בטח שלא חנות פתוחה שתסכים למכור לך משהו".
אומה שלמה דוחפת מאחור
התחושה של ארגנטינה 78' מקבלת משנה תוקף בכניסה לאליאנז ארינה, ללא ספק מועמד חזק לכניסה לשבעת פלאי תבל. עשרות אלפי דגלים מעניקים הרגשה של מצעד צבאי. שחקני נבחרת גרמניה מתקבלים על הדשא בשירת ה"COME ON" המקומית, עוצמה מהפנטת שגורמת ליינס להמן להביט בפליאה, רגע לפני שירת ההמנונים ביציעים המתפקעים. לקראת הסיום, אחרי שטורסטן פרניגס שולח את הרביעי לחיבורים של קוסטה ריקה, קמים שוב חמישים אלף איש מכיסאותיהם וקוראים "ברלין, ברלין, אנחנו הולכים לברלין", כדי להזכיר לאלילים שלהם את הפגישה המתוכננת בבירה ב-9 ביולי.
אם יש סיכוי שזה באמת יקרה, זה לא יהיה רק בגלל הרגליים המופלאות של באלאק או המיקום של קלוסה ברחבה, אלא גם ובעיקר בגלל האומה שדוחפת מאחור. נכון, הדברים נכתבים אחרי 2:4 קליל על קוסטה ריקה הנאיבית, שמשחקת בסגנון שנות השמונים המוקדמות. נכון, ההגנה הגרמנית נכנעה פעמיים לשתי מסירות פשוטות של ה"טיקוס" ולא הסתדרה עם חלוץ עבר גדול, פאולו וונצ'ופה, שנמצא אמנם בירידה, אבל מספיק יעיל כדי לקרוא את הגנה המסורבלת של קלינסי. אבל אם נבחרת גרמניה באמת תלך לברלין, כמאמר השיר, ותתגבר בדרך על חלוצים גדולים יותר מוונצ'ופה, זה יהיה בגלל הקהל המדהים שלה. אם ב-2002 הם הגיעו עד הגמר עם נבחרת אפורה וחיוורת במזרח הרחוק מאוד, מה הם יעשו עכשיו?