הקלות הבלתי נסבלת

אין ספק, ארז אדלשטיין צדק: קשה לנצח ביד אליהו. דווקא ברגע השיא שלה העונה, שלקראתו היא נבנתה ושלמענו ספגה והבליגה על כל המכות, נתקעה קבוצת הכדורסל של מאמן הפועל ירושלים בפקקים. כשחבורת השחקנים שלך מאבדת כל אלמנט של משחק קבוצתי, וכששלושת עושי המשחק שלך כבויים ומבולבלים, בעוד השאר בעיצומו של מפגן סוליסטי להצלת המולדת, קשה לקחת אליפות ממכבי ביד אליהו. בעצם, ככה פשוט אי אפשר.

כל השנה התלונן אדלשטיין שהכדורסל שמשחקת ירושלים הוא לא "הכדורסל שלו". אבל מי אם לא הוא אחראי לתוצר של שחקניו? מי יקח אחריות על תצוגת הבלהות הזאת, דווקא בערב הנוצץ של השנה? לירושלים לא היה מה לחפש בלי שלושת הגארדים שלה. מאיר טפירו סיים עונה זוועתית מול מכבי, במשחק האנמי מכולם. רוג'ר מייסון המשיך במסורת האפאתיות, וכמעט כרגיל המתין לחברים, שלא שיחקו בשבילו.

והיה גם הוראס ג'נקינס, זה שאדלשטיין כופף בשבילו את כל החוקים, שבמשחק הנוראי ביותר שהפגין בארץ הקודש הגדיר מחדש את המושג חוסר אחריות. המאמן, שבמשך כל העונה סוכך והגן על הרכז האקסצנטרי שלו, שלא ממש שיחק את "הכדורסל של אדלשטיין", נאלץ לחזות בשניים מהשחקנים השוליים בשיטה, תמאר סליי ומתן נאור, מצילים אותו מטבח קשה עוד יותר. "תואר לא מביאים ביום אחד", אמר בסיום המאמן, ששוב ראה כיצד עבודה של עונה שלמה מתמוטטת כמו מגדל קלפים ברגע האמת.

אבל בואו נודה על האמת - מכבי היתה מפרקת את ירושלים בכל מקרה. חודשיים אחרי שהצהובים קברו את העונה האירופית שלהם, עם שבועות בהם המאזנים של כספי, פני ואסף דותן הם הדבר הכי מעניין על הפרקט, הצליחה מכבי תל אביב לסחוט עוד קצת מהלימון שלה, רגע לפני שמחליפים אותו בחדש.

זה נפתח בסיכול ממוקד של וויל סולומון על הוראס ג'נקינס, ואחרי שני גגות שחטפו ג'נקינס וטפירו, כל שנותר למכבי הוא לנצח קבוצה שאיבדה את שני הרועים שלה. גרשון שלח את הצהובים לחדור שוב ושוב אל הסל, כדי למלא את הספסל הירושלמי הארוך בעבירות, כשמנגד מסתפקת מכבי בשבע-שמונה דקות של כדורסל קבוצתי וממושמע, לפני שהשאירה את הבמה לסולומון עד המחצית. הצהובים, שלא הרגישו משחק כדורסל אמיתי זמן רב מדי, קיבלו מהפתיחה את שרון ששון ודרק שארפ, במטווח שנראה כמו המשך ישיר של גמר הגביע. בתנאים האלה, ומול יריב כזה, גם באסטון סולידי הספיק.

האליפות ה-46 של מכבי תל אביב (או שאולי כבר 47) היוותה סיום ראוי לשושלת של קבוצה גדולה, שהתאפיינה בעיקר בחבורת שחקנים עם אופי מיוחד במינו. פארקר השבע, שארפ הדועך, וויצ'יץ' העייף ובאסטון, שמחפש כבר אתגרים חדשים, הצליחו למשוך עד הקרב האחרון, מול יריב שבעיקר השמיע קולות לפני שהרים ידיים. אפילו סולומון, ששוב הוכיח כמה הכישרון ויכולתו בשני צידי המגרש עומדים ביחס הפוך לאהדת הקהל ויחסי הציבור, היה ראוי העונה ליותר ממחיאות הכפיים להם זכה בסיום.

זה לא היה ערב טוב עבור אבנר קופל ומנהלת הליגה. למרות טבעות הכסף, האולם המתמלא וחתיכות הבד על החתיכות מאוקראינה, יתקשו שם להמשיך ולמכור את הפיינל פור תחת אגדת התחרותיות. על כל משפט בעד, ימתינו 30 סיבות נגד. ולא רק התחרותיות הלכה ואיננה - בשנה הבאה לא יוכלו שם לשווק את הטלנובלה הטובה בישראל, פיני גרשון מול אוהדי הפועל ירושלים. בעצם, כל עוד זה תלוי בפיני, תמיד כדאי לחכות להפתעות.