הרייב הכי גדול בעולם

גם אם התייאשתם סופית מהניסיון לתור אחר כרטיס לאיזשהו משחק במונדיאל, אל תהססו לרגע לבקש מסוכן הנסיעות שלכם להשיג עבורכם מקום בטיסה הקרובה שיוצאת לגרמניה. טעימה הגונה מהרייב הכי גדול בעולם תהיה נגישה לכם גם מחוץ לאיצטדיונים החלליים. הסלוגן של פיפ"א לטורניר, "זמן ליצור חברים", והנחיה לאזרחים הגרמנים לחייך לתיירים, שלא מפסיקים להגיע למדינה ולהסתובב ברחובות עם דבשות של תיקי גב, עובדת בינתיים מצוין. תחסכו את הכסף שצ'רלטון זוממת לסחוט מכם ונצלו אותו בתבונה. לא תוכלו לצפות בטורניר בדרך טובה יותר ולחוש באמת מה מסתתר מאחורי המילה הגדולה הזאת, "מונדיאל".

על הדרך מברלין למינכן אני פוגש שני אוהדי בית"ר ירושלים, שהבינו זאת לפני. מכוסים בצעיף צהוב שחור וגופיה דקה בלבד, כאילו הם בזים לקור הגרמני שמקבל את פנינו (טוב, מה זה לעומת חורף בטדי?), הם עושים את דרכם להמבורג. "לא, אין לנו כרטיסים", אומר לי הבחור המקועקע שנייה לפני שאני מדרים למינכן, "אבל באנו לכאן ליהנות מהחוויה. אולי נצליח למצוא איזה כרטיס ואולי לא".

עשר שעות מאוחר יותר, על המדרחוב הראשי של מינכן, הבנתי עד כמה הוא צודק. שם, בין מסכי הענק שיקרינו את המשחקים לעוברי האורח, לצידם של האוהדים האוסטרלים, הקרואטים, הברזילאים, האיטלקים, האנגלים, הספרדים וכמובן הגרמנים, נרקח תבשיל כדורגל שניתן להשיג רק פעם בארבע שנים. עם בירה גרמנית צוננת ומתח בריא לקראת המשחקים, נוצרים מפגשים שלא יכולת לחלום עליהם באף סיטואציה הגיונית. לא צריך להיות אדם חברותי במיוחד, מספיק לדעת מי זה לוקה טוני, מה מצב הרגל של ווין רוני ומה ההיסטוריה של ברזיל במונדיאלים ביבשת אירופה, והרי לכם שיחה משחררת ובריאה, שגולשת אחר-כך למקומות רחוקים.

התבשילים האלה נוצרים ברחוב אבל לא רק. זמרי הרחוב הגרמנים עברו לאנגלית, אבל גם שרים שירים ידועים בספרדית ואיטלקית. כמה עשרות מטרים מהם, אני נתקל באוהד אנגלי שתוי כהוגן, מנהל שיחה עם גרמניה בלונדינית כהוגן על איכות השפה הגרמנית והיסטוריית המפגשים הכואבת בין הנבחרות, מתובלת בטראש טוק לא מזיק, שמצחיק את הסובבים. לידם, באחד הברים במלונות, נפתחת מסיבה עם אוהדים מוסלמים ומוזיקה מזרחית אמיתית, שכללה הרבה עינטוזים ואלכוהול חוטא ומחטיא ללא בושה.

הייתי בטוח שלכולם יש כרטיסים למחר, עד פגשתי בכריסטוף, סטודנט משטוטגרט שלומד במינכן, מחזיק בקבוק יין כמעט מרוקן בידו, צופה בחיוך טיפשי בכתבת האמריקאית השחומה והיפה, שמשדרת באותה רגע למיאמי הרחוקה. "כרטיסים? מה פתאום", הוא עונה לי בעיניים נוצצות, "אין סיכוי להיכנס למשחקים של גרמניה. כשנודע לי שהצלחתי להשיג כרטיס למשחק בין סעודיה לטוניסיה, קפצתי משמחה".

במלון, רגע לפני שאני הולך לישון, כדי לנוח מהקילומטרים הרבים שגמעתי, עדיין נמזגות הבירות לאוהדים המכסיקנים, שמשתלבים היטב עם אלה שהגיעו ממנצ'סטר. המשחק בין סין לצרפת, בו הם צפו יחד, לא סיפק אותם ויש להם עדיין תיאבון למעדן הקוסמופוליטי שהועיד להם המונדיאל. הם כנראה הבינו היטב לפני שחוויית המונדיאל האמיתית לא מחייבת כרטיסי כניסה למשחקים. בירה, יין, וודקה, בהחלט הכרחיים, אהבה לכדורגל גם, וזהו. יש מסכי ענק בשפע, מה צריך יותר? בואו לרייב, עוד לא מאוחר.