נכנסים לטירוף

מי איננו להוט אחר משחקי המונדיאל - שיקום - ומי איננו מחכה בכליון עיניים לחודש המשחקים שנפתח מחר. אני לא קם, אני יושב וכותב המנון לכדור ולמכדררים. במרוצת השנים הולך ופוחת מספרם של מעקמי האף, וחוץ מאשתי שהכדורגל באמת מפיל עליה תרדמה, כבר אינני מכיר איסטניסים רבים שהמשחק הוא ממש לא בשבילם.

גם אני בלהוטים, מאז שחיזרתי על הפתחים של מגרש הפועל רחובות - הייתי בן 5 - ומשכתי בשרוולו של כל מבוגר עם כרטיס (תכניס אותי, תכניס אותי). וכמו כל אוהד מבטן, גם אותי מחזיר הכדורגל, רק הוא, לאותו ילד נצחי, שחלם להיות חודורוב, ובדוחק הצליח לעמוד כמה שנים בשער נבחרת הכנסת, שידועה כנבחרת כושלת במיוחד.

פרשנים ומשקיפים מהזן האינטלקטואלי, נוטים להגדיר את פולחן הכדורגל כ"דת החדשה". אמנם האוהדים סופקים לעתים כפיים כמו בשעת המיסה, ושוועתם-שאגתם עולה השמימה כשרגל קבוצתם על העליונה או על התחתונה, ואף-על-פי-כן אין מדובר בדת אלא בסם להמונים. לו קרל מרכס שיחק כדורגל, הוא היה יודע. לא "דת", בוודאי לא דת מונותיאיסטית, כי אלוהים לא בשמים, הוא על הארץ, במגרש, והוא עצמו משחק. רק שמותיו מתחלפים: פעם קוראים לו די סטפאנו או גרינצ'ה, פושקאש או בקנבאואר, ופעם קוראים לו פלה או מראדונה, קרויף או פלאטיני, רומאריו או זינאדין זידאן; וביוני 2006 שמו רונאלדיניו או רונאלדו או הנרי.

והאוהדים השרופים והשורפים עושים להם אלוהים אחרים על פני קודמיהם, ועל כן מדובר כאן פחות בעבודת הבורא, בעבודת האלוהים, והרבה יותר בעבודת אלילים. במשחק הגמר של המונדיאל, כך מעריכים, יצפו כשלושה מיליארד בני אדם, שהם כמחצית המין האנושי. אם מנכים את כל הנידחים באשר הם, שחיים בחצי המואפל של מסך הטלוויזיה, במקומותיהם שכוחי האל, כי אז ניתן לומר שהאנושות, רובה ככולה, תשתף את עצמה במעמד המונדיאלי של המונדיאל. אין עוד אירוע כזה. אפילו יטוס האדם הראשון לכוכב מארס, גם אז לא יעקבו אחריו במעופו כל כך הרבה סקרנים כפייתיים; אפילו יהיה זה ג'ורג' בוש שימריא אל-על בחברת אהוד אולמרט.

מהו סוד הסם? אניני הטעם ושוחרי תרבות מושבעים ייחסו לכדורגל תכונות של אמנות צרופה: "זה ממש כמו בלט", יאמרו. אין זאת אלא הגזמה פורתא. בכל הכבוד והיקר לרונאלדיניו שמפליא בסבסוביו, וכולנו עפר לרגליו, הוא לא בדיוק רודולף נוראייב. נוראייב יכול היה להופיע גם באיצטדיון רחב ידיים, אלומות הזרקורים שפוכות עליו, ועדיין לעורר התלהבות. לעומת זאת, ספק רב אם רונאלדיניו מסוגל לעקור מן האיצטדיון הגדול, לעבור אל בימת ההיכל, ולמלא ערב שלם כרקדן-מטרה, שמהתל בשומרים עליו אישית, וחומק לו ביניהם בפירואט חד על המקום ועל קצה האצבעות.

אל יהפכו לנו את הכדורגל שלנו למה שהוא לא - לא היה ולעולם לא יהיה - רק כדי לתרץ את התמכרותנו הנחותה, שעליה גאוותנו המתריסה: כאן גרמניה, זה המונדיאל המיוחל, וקיפצו לנו אם התנהגותנו לא מוצאת חן בעיניכם. התמכרותנו לכדורגל, שגובלת במצב של אי-שפיות זמני, היא תגובה טראומתית חריפה לתקינות הפוליטית והחברתית של כל ימות השנה. היא נותנת לנו הזדמנות להתיר את כללי הפוליטיקלי-קורקט שכובלים אותנו עד מכאוב. ההתמכרות הסהרורית הזאת היא גם ריאקציה לתהליכי הגלובליזציה המואצים, שרומסים את חלקתנו הקטנה, והופכים אותה לחלקה ענקית, בינלאומית, שהיא כבר לא שלנו. אמנם העולם של היום הוא "כפר גלובלי" כביכול, אבל דווקא בכפר הזה מתעצמת תחושת הזרות והניכור, ואנחנו אחוזי בהלה.

והנה, סוף סוף, מזומן לנו חודש ימים, שהוא פוסט-גלובליזציה או בעצם טרום-גלובליזציה, וגם הפוליטיקלי-קורקט הוא ממנו והלאה. עמים ומדינות יכולים החודש להיפרד מהעולם שנכפה עליהם, לשוב אל עצמם, לתחום מחדש את גבולותיהם הגיאוגרפיים והמנטליים ולבצר אותם. כל מדינה לנפשה, ופתאום כל עם חוזר לשבת בתוך עצמו, פתאום אנשים מרגישים שהם שוב בחיק המשפחה הלאומית, וכל הזרים והמהגרים חדלים מלהסתובב להם בין הרגליים (טוב, חוץ מהזרים-למראה ולמוצא שמשחקים בנבחרת הלאומית, אבל בלעדיהם קשה מאוד לנצח, והם כבר "משלנו"). הגעגועים לעבר הישן והטוב מפרנסים את הגעגועים לעתיד, לימים הגדולים של הפטריוטיות חסרת העכבות והעידונים, שגם אם יתמהמהו עוד יבואו. ביוני 2006, בגרמניה, בא הקץ על הגלובליזציה, אבל רק לחודש, זמן קצר מדי.

בכל אחד נחבא לו לאומן קטן ואספסופן מדוכא, והם מבקשים לגדול ולהתפרץ, וחודש המונדיאל הוא זמן האיכות שלהם. הנה הם באים, השדים המגורשים: החודש אפשר לשנוא באופן חופשי ומשוחרר, אפשר לחרף ולגדף בשם ובמלכות, ברשות ובסמכות, אפשר לצאת למלחמה שיש בה מנצחים, לשם שינוי. כל החשבונות ההיסטוריים יסולקו בלי חשבון על המגרש של הכפר הגלובלי, והאדום הוא לכל היותר כרטיס; ואפשר תמיד להאמין שמדינה קטנה תמגר בפוקס מעצמה עולמית.

במשך ארבע שנים אנחנו הולכים לאיבוד, נמחקים, בלי זיהוי ובלי הזדהות. ובמונדיאל, סוף סוף, ימצאו אותנו על דגלנו, יכירו בנו על המנוננו - וננוחם. והמסכנים, שנבחרת האם שלהם לא תהיה שם ממחר, לא הגיעה לגמר, עד מהרה יאמצו להם אמא יקרה אחרת, והיא מצידה לא תסרב לאמץ אותם. חודש המונדיאל הוא חודש בלי בדידות, בלי יתמות, וגם ישראל לא אלמן.

בשם הרוב המכריע של הישראלים נקרא מעל במה זאת: עורי-עורי ברזיל, עורי-עורי דברי שיר, גם את שירנו; ובוז אחד גדול לאיראן הסוררת.

במונדיאל של 1978 הייתי בכתה א' והתאהבתי לראשונה. את ההיטאצ'י 18 אינץ' שחור לבן קיבלנו כמה חודשים קודם, כי אבא שלי רצה לראות את סאדאת בכנסת. לא היה לי אז שמץ של מושג מי זה יוהאן קרויף, רק סיפרו לי שהוא עזר לנו בשואה. אף אחד גם לא אמר לי שכשהמונדיאל המופלא בארגנטינה יסתיים נחזור כולנו לאפילה.

בארבעים ושמונה החודשים הארוכים מבואנוס איירס ועד למדריד, הכדורגל העולמי לא היה קיים כאן. מראדונה, פלאטיני וסוקרטס הפכו מנערים צעירים לאמנים מוערכים ואנחנו לא ידענו. כל מה שהיה לנו זה מונדיאל פעם בארבע שנים ונס גמר הגביע האנגלי בזכות המלך חוסין זצוק"ל.

בשנה הבאה הילד שלי הולך לכיתה א'. לאיתי יש מסך גדול, ושערים בזמן אמת בפלאפון של אמא. יש לו גם את הכדור הרשמי של האליפות והוא מצוי היטב ברשימת הספונסרים. חוץ מזה הוא מעריץ את סטיבי ג'י, אבל מבין היטב שרונאלדיניו טוב ממנו. בשבוע שעבר, במהלך זפזופ סתמי, הוא התלונן שלא ברור לו איך זה שאין עכשיו כדורגל באף תחנה. המשחק השתלט על העולם, אבל איתי עדיין לא לגמרי מאוהב. ככה זה כשהסיכוי שלו לראות את הכדורגל האיכותי והמשוחרר שאבא שלו ראה במונדיאל 78' שואף לאפס.

כי מה בעצם היה לנו שם: מונדיאל מופלא ב-82', התגלות אלוהית ב-86' וזהו. פה רונאלדו, שם רומאריו, קצת זידאן ובעיקר יובש מוחלט: כדורגל אלים, מכוער והגנתי להחריד. גיורא שפיגל אמר פעם שהמשחק הכי טוב שהוא ראה בחייו היה התיקו אפס של איטליה וצרפת במונדיאל 90'. ואם כדורגלן איכותי כמו שפיגל, שתמיד אימן קבוצות שמחות, חתום על ציטוט אומלל כזה, מפחיד לחשוב מה באמת חושבים הבונקריסטים החשוכים, שהשתלטו על הענף והפכו את רגע השיא שלו לחודש של כדורגל משעמם ונטול ברק.

מה שלא השתנה ב-28 השנים האחרונות היא היכולת המופלאה של המין האנושי לנפק עוד ועוד אמנים, שבהשראה שמימית אחת מזריקים לנו אושר מזוקק ישר לתוך הווריד של שגרת חיינו האפורה. גארינצ'ה כבר לא רוקד באגף ימין של נבחרת ברזיל, רונאלדיניו עושה את זה עכשיו במקומו. פרנצ'סקו טוטי מביס את רוברטו בטגה, מסי התחפש לקמפס, ג'רארד לצ'רלטון, ואפילו צרפת קיבלה את הפלאטיני החדש שלה.

הם, הגאונים האילמים משכונות העוני של ריו, בואנוס איירס ומארסיי, שהוציאו 309 שקל מהכיס שלכם בחודש האחרון, חייבים להחזיר את המונדיאל מתאי הכבוד של הספונסרים בחזרה לרחוב. עכשיו, כשיש לנו פלזמות בבית ומצלמה קבועה על ויקטוריה בקהאם ביציע, כשהעולם כולו מצדיע לאירוע הספורט הכי גדול שיש, כל מה שנשאר זה לבקש מכמה מאות שחקנים לקרוע סוף סוף את הכבלים ולחזור לשחק את המשחק הנהדר הזה כמו שהוא צריך להיות.

נכון, מאמנים מתוסכלים דיכאו אותם, יו"רים חמדנים סחטו מהם את המיץ, עסקנים אפורים הכריחו אותם לקיים 100 משחקים בשנה, עיתונאים רעבים חיפשו אותם בכל פינה, אוהדים אלימים ירו בהם במועדון לילה בקולומביה, או סתם הרגו אחד את השני במשחקים שלהם. הכדורגלן המודרני הוא אמנם אסיר של השיטה, אבל למרות הכל יש לו את כל הכלים לבצע את המהפכה.

אז, אתה, כן אתה, המגן הימני האלמוני של הנבחרת הממוצעת, במקום לכסח את האמאמא של רונאלדיניו, במקום להקשיב למאמן הבונקריסט שלך, עזוב לשנייה את החלום לשחק אצל מוריניו, שכח לרגע את כל מה שלימדו אותך על סגירות אלכסוניות, רק תחשוב על עשרות המיליונים שרואים אותך עכשיו. תבדר אותם, תשעשע אותם, במקום להעיף עוד כדור קדימה, תעביר את החלוץ בין הרגליים. תקדיש רק רגע אחד של מחשבה לאיתי, כי רק אתה יכול לגרום לו להתאהב במשחק הזה על אמת. בדיוק כמו אבא ב-78'.

כשנשאל פעם משה סיני מה התחביבים שלו חוץ מכדורגל, ענה בפסקנות "כדורגל אנגלי". סיני שילם על המכתם במטח בדיחות שנפסק רק כשהגיע אלון מזרחי, אלא שבתת-המודע המקולקל של הפסוק מסתתרת אמת צלולה ומחודדת: הכדורגל והכדורגל הישראלי הם יקומים נפרדים המתקשרים במקוטע. יש כדורגל, יש כדורגל ישראלי והם נפגשים מדי פעם באירועים מזדמנים. לא במונדיאל.

דור וחצי בלי נבחרת ישראלית במונדיאל, ושנים ארוכות בלי שופט, יהודי מחמד או סתם איזה מעסה ש"ייצג" אותנו באירוע, נטרלו ממנו כל מטען ישראלי עודף והותירו אותו טהור וקליל כמצעד הפזמונים הלועזי. כן, יש משהו מרגיע בכך שהנבחרת של עוזר המאמן סיני, של נמני ושל גרנט, לא מעורבת בחגיגות. לא רק בגלל התרומה האסתטית - בגלל השלווה. לחשוב שהיינו עלולים להעביר את החודש הזה סביב הקטטות בין גרנט לשלמה שרף והביקור המרגש של אדורם קייסי בדכאו בדרך לגרמניה. במקומם, אפשר להסתגר בבועה, ולהתמסר לעומק המשמעות של הדברים הלא חשובים באמת.

באולימפיאדה תמיד יהיה איזה ג'ודוקא או שייט עם דגל, היורוליג היא אסון לאומי, אפילו לליגת האלופות כבר מסתננת נציגות ישראלית. מישהו שאפשר לסמוך עליו שיעכיר את המסיבה ברגשות דביקים מדי. בחיינו הטעונים, המונדיאל הוא אוטונומיה נדירה של ניתוק מהקשר מקומי, מהמשא המכביד של המקום הזה, מכבלי הסביבה ו"המצב".

גם תחליפי ההזדהות ששלטו בישראל הישנה - כולם בעד הולנד ונגד הגרמנים - מיטשטשים בעידן הגלובלי. הילדים ניגשים היום לכדורגל העולמי בלי הרבה סדרי עדיפויות היסטוריים והעדפות לאומיות - להוציא הנבחרת של נייקי. אפילו הכינוי של התחרות השתנה בשני העשורים האחרונים מ"גביע העולם" הערוץ-אחדי ל"מונדיאל" המותגי והקוסמופוליטי. לפעמים, אינגלוז אינה מלה גסה.

כל זאת ועוד מוביל למצב שיומיים לפני תחילת המשחקים, אחרי ששילמתי מאות שקלים לגזלני הזכויות, משכנתי את הבית בשביל פלזמה ושלחתי את בת הזוג לצימר באפגניסטן, עדיין אין לי מושג איזה נבחרות משחקות בכל בית, מי נגד מי ומתי, ומי בא לי שתנצח. מצב מוזר עוד יותר, לאור העובדה שיש לי העדפה נחרצת לגבי תוצאת משחק ליגה א' צפון בין הפועל מרמורק ומכבי כפר-קנא, או התמצאות מוחלטת במצב הקריירה של הבלם אלירן חודידה.

כי למונדיאל אפשר לבוא נקי, נטול משקעים והעדפות מוקדמות. לא כאוהד, סתם חובב כדורגל אובססיווי. לא יודע מי משחק נגד מי מחרתיים, לא יודע מי אני רוצה שינצח מחר, יודע שאני אהיה שם ויהיה טוב. התשובות לשאלות כמו בעד מי, ומי אתה רוצה שתזכה, יתבהרו בהמשך. מתוך התחרות, בגלל המשחקים, בזכות מה שקורה על הדשא.

ילד בן 10 יודע איזו קבוצת כדורגל הוא יאהד גם בעוד 60 שנה ואלף מהפכות בחיים. במונדיאל, אתה לא בטוח בעד מי תהיה עוד 60 דקות. רק כאן, פייבורטיות אישיות הופכות לשנואות במחי משחק מכוער אחד, וכוניפות לאומיות גומרות את הערב כסינדרלה בזכות איזה כוכבן חדש. הכל פתוח, דינאמי, משחרר, קפריזי-הגיוני, נפתח לדיון שלוש פעמים ביום ונגמר מהר מדי.

אי אפשר לשנוא את רונאלדיניו, אפילו אם קוראים לך חורחה ואתה גר בבואנוס איירס. הילד שמביט אליך מתמונת השחור לבן בשלט "נייקי" הקרוב למקום מגוריך, כבר בן 26, אבל מעבר לזה דבר לא השתנה בו. אותם תווי פנים, אותו חיוך, אותן שיניים בוהקות, שלא מרפות, שנוקשות בך כל פעם שאתה חושב עליו.

לא בגלל מראה הבאגס באני אתה מהרהר בחיוך על השיניים הסוררות. אתה מחייך, כי ברור לך לגמרי שהאיש הזה לא מסוגל להזיק לזבוב. אתה מעוניין לאמץ אותו מיד, להפקיד בידיו את סודותיך הכמוסים. אין לך ספק שאף הוא יהיה מעוניין להיות חבר נפש שלך. מאחורי הצחוק שלו לא מסתתרת ערמומיות, או זדון. הוא חף מציניות, או סרקזם מתוחכם. החיוך שלו בא מלב טהור, שלא התקשח במרוצת החיים. אופטימיות קוסמית של ילד בלונה פארק.

מייקל ג'ורדן הוריד אגרוף לפנים של ביל קרטרייט, רדה בבולס כמו פינושה בצ'ילה ואת זמנו החופשי השחית באטלנטיק סיטי. מראדונה הסניף את נאפולי, התחכך בקוזה נוסטרה, ותיחזק קצר 10 קצבים בנבחרת ארגנטינה. את טייגר וודס לא סובלים בסבב הגולף, לאנס ארמסטרונג מוקצה בצרפת ואיטליה, ומעליו מרחפת עננת כימקלים. כשג'ורדן היה צריך לנצח, הוא הפך לטראשטוקר המטונף מכולם. כשמראדונה חשק בגביע עולמי, הוא שם גול ביד ומונדיאל אחר כך מיסטל את ברזיל. כשארמסטרונג דרש לכבוש את פאריס, הקבוצה שלו ירדה מתחת לחגורה של פאנטני.

הם היו הגדולים מכולם, כי הם קידשו את הניצחון. כשצריך, הם היו רעים ומלוכלכים, המטרה אצלם הצדיקה את האמצעים. הם לא הגיעו מאהבה, אלא מתאוות התחרות. במאני טיים הם ראו רק את התואר בעיניים. היופי היה משני. רונאלדיניו בא לשחק, ליהנות, ורק אחר כך לנצח. אין לו מניירות של סופרסטאר, הוא לא ייתן גול ביד, בטח לא ייקח אפדרין. כשמפילים אותו הוא קם וצוחק. כשהחבר אטו נכנס בו ("אם היו קוראים לי אטוניניו, הייתי לוקח את כדור הזהב") הוא שותק. אדומים כמעט שאין לו.

באותה מידה אין לו ניצחונות גדולים החתומים על שמו. צ'לסי בצ'מפיונס של השנה שעברה, אנגליה במונדיאל הקודם (שם הוא גם קיבל את אחד האדומים הבודדים בקריירה שלו), אולי ה-3-0 על ריאל מדריד העונה. זהו פחות או יותר. את הגול נגד מילאן בצ'מפיונס ליג אפשר באותה מידה לייחס לג'ולי. רונאלדיניו אולי מתקרב לדרגת הפופולריות של ישו, אולי הוא הספורטאי האהוד בכל הזמנים ויש סיכוי שימכור יותר טי-שרטים מבקהאם, אבל בניגוד לפוזיטיב הבריטי, הוא חף ממנהיגות, כינור שני.

רונאלדיניו אסתטיקן. החשמל שזורם מהאונה השמאלית שלו לכף רגלו הימנית, מכושף. הדרך בה הכדור סר למרותו, קסומה. שירה בתנועה, אבל אפשר לשאול את זיקו וסוקרטס אם זה מבטיח כרטיס כניסה למועדון של הגדולים מכולם. המועדון האקסלוסיווי דורש כתנאי קבלה גם אגו גדול, מניירות, טירוף, קילינג אינסטיקט, ווינריות. רונאלדיניו עדין מדי, אנין מדי. ילד.

לאחרונה ניתן לראות את רונאלדיניו בתמונות ממחנה האימונים של נבחרת ברזיל. לעולם יסתתר מאחורי כתף זו או אחרת, יחייך בבישנות, ימהר להצהיר שתפקידו לבשל, לא לכבוש. רוצה לומר, הכתף של רונאלדו וקאפו רחבה יותר. אני פה בשביל האמנות, אני משעשע את ההמונים, שהם כבר יביאו את הגביע.

טוב או רע? זה תלוי יותר ביבלת של רונאלדו, מאשר בפדלאדה של רונאלדיניו. אם נקבל את רונאלדו מודל 2002, רונאלדיניו ירקיד אותו כל הדרך לגביע. אם לא, היכונו לקאמבק של מחזור 82'. רונאלדיניו לבד לא מסוגל. הוא טיפוס רומנטי מדי.

נפתח בחילוץ עצמות: מה משותף לפולין, בלגיה, בולגריה, שבדיה, קרואטיה, תורכיה ודרום קוריאה? כולן, כמובן, זכו להשתתף בחצי גמר המונדיאל מאז חודשה ב-1982 שיטת הנוק-אאוט. זהו נתון מעודד ביותר, שטומן בחובו את אחד מסודות הכוח של המפעל האדיר הזה.

משמעות הדברים היא שדרך קבע משריין אלוהי הכדורגל את אחד מארבעת המקומות הנכספים בחצאי הגמר לנבחרת "מפתיעה" ובעלת קהל אוהדים שלא יודע את נפשו מרוב התרגשות. רק ב-1990 זה לא קרה בצורה מובהקת (וגם זה בתנאי שמחשיבים את אנגליה, שנכנעה אז בפנדלים לגרמניה, כנבחרת "גדולה"). זה גם היה אך טבעי שבמונדיאל האחרון, שעמד כולו בסימן הפתעות וצמצום פערים, נחטפו שניים מארבעת הכרטיסים לחצאי הגמר בידי נבחרות סנסציוניות - טורקיה ודרום קוריאה.

זה אומר שחלק עצום מ-32 הנבחרות שמעפילות לגביע העולם רשאיות לפנטז כמעט הכי רחוק שאפשר. זה גם אומר שמומלץ כבר עכשיו להיערך לנוכחות של סוס שחור בחצי הגמר. מבין המועמדות הנוכחיות, הימור נבון נראה כמו אחת מהשלוש: אוסטרליה, ארה"ב ואוקראינה.

האחרונה מגרדת את הצמרת האירופית כבר מספר שנים, נהנית מאחד הסקוררים הגדולים בתולדות המשחק ונראתה מצוין במוקדמות ובמשחקי ההכנה. האמריקאים רחוקים מהעין, אבל עשו ב-15 השנים האחרונות התקדמות אדירה, ובינם לבין חצי הגמר ב-2002 הפריד שער מקרי ולא משקף של מיכאל באלאק. אוסטרליה, גם היא רחוקה מהעין, נהנית ממגע הקסם הנדיר של חוס הידינק (ע"ע דרום קוריאה), והיא אחת הנבחרות היחידות להן התאפשרה הכנה ארוכה וקפדנית בסגנון הישן; אחרי הכל, מחנות אימון מוקדמים נוסח עמנואל שפר בגבהי מקסיקו כבר אינם חיזיון נפוץ בכדורגל המודרני. באותה נשימה, מומלץ גם לשים לב שהפלורליזם הסובלני והמרגש של גביע העולם נעצר בשערי הגמר הגדול. כאן כבר מדובר במועדון סגור, גילדה של ממש. אם לוקחים כנקודת מוצא את מונדיאל 66', שנחשב למפעל שהזניק את העת החדשה בכדורגל הבינלאומי (גם בגלל שהיה הראשון ששודר ישירות בטלוויזיה), מתקבלת תמונה מדהימה בחדותה. עשרה גמרים שוחקו מאז, ורק שבע נבחרות נטלו בהם חלק: גרמניה (6 גמרים), ברזיל (4), ארגנטינה (3), איטליה (3), הולנד (2), צרפת (1) ואנגליה (1). למעשה, גם בתוך המועדון הסגור הזה יש אליטת-על של ארבע מיוחסות. ארבע המגה-נבחרות הראשונות - גרמניה, ברזיל, ארגנטינה ואיטליה - תפסו בארבעים השנים האחרונות 16 מתוך עשרים מקומות פוטנציאליים בגמר. נתון מדהים.

מהבחינה הזאת, מונדיאל מסעיר יכלול חזרה של הולנד, צרפת או אנגליה למעמד הגמר, ומונדיאל פורץ דרך באמת יהיה כזה שבו תצליח נבחרת חדשה לגמרי לשבור את הקרטל של שבע המעצמות.