ישן מפני חדש

כמו כל סיפור טוב, גם גמר ה-NBA של 2006 כולל עלילה מרכזית אחת (הקרב על האליפות הראשונה של כל אחד מהמועדונים), ואינספור עלילות משנה מורכבות, מפותלות, מרתקות ומפתיעות.

הרבה זמן לא היתה סדרת גמר שכזו. בשנים האחרונות תמיד היה מי שהתלונן על הסגנון ההגנתי (של דטרויט), על המחסור בכוכבים זוהרים (בסן אנטוניו) או על הבדלי הרמות (בין הלייקרס לפילדלפיה וניו ג'רזי). תחת זאת, הפעם יתמודדו שתי קבוצות שמעולם לא היו בגמר (בפעם האחרונה שזה קרה, ארה"ב עוד הייתה בווייטנאם), וכיאה לפלייאוף הגדול שחווינו, הן יסדרו לנו סדרת משחקים איכותיים. איך ניתן לדעת מראש שהרמה תהיה גבוהה? כי מדובר בשתי קבוצות כשרוניות, בעלות סגל מרשים, עם הרבה כלים התקפיים, מאמנים ברמה הגבוהה ביותר, וגם קורטוב של סקסיות.

הסיפור יתחיל הלילה (4:00, ספורט 5), ולפני הטיפ אוף הראשון ננסה למפות את כל אותן עלילות משנה שילוו אותנו עד הנפת הגביע. וכמובן, כמו בכל סדרה וסדרה, נוסיף גם הימור אישי, שישמש אתכם לניגוח שלנו כשהעשן יתפזר.

נתחיל מדירק נוביצקי, שעל עלייתו מכוכבות לגדולה כבר הרחבנו. כעת הגרמני נמצא במרחק ארבעה ניצחונות בלבד ממעמד של אגדה, לאחד מהגדולים ביותר, הול אוף פיימר, בשורה אחת עם השחקנים הטובים בהיסטוריה

בסדרות נגד סן אנטוניו ופיניקס הוא הכין את הקרקע, וכעת כל שנותר לו הוא לקטוף את פירות עמלו, לטפס אל הפסגה, לא לבעוט בדלי, וכל קלישאה אחרת שנראית לכם מתאימה כדי לתאר את מה שעושה נוביצקי לעולם הכדורסל האמריקאי. אליפות של דאלאס תירשם על שמו של דירק, שעשוי להיות ה-MVP של הגמר הראשון שהינו 100 אחוז זר. האקים אולג'ואן כבר עשה את זה, אבל הוא למד את הכדורסל שלו במכללת יוסטון, וטים דאנקן הפך לכוכב בוויק פורסט. ושני הענקים הללו נטלו חלק בנבחרת ארה"ב.

עכשיו מגיע אירופי אסלי, לבן כמובן, שמשחק בנבחרת גרמניה הבינונית, צולח את האוקיאנוס בדרך לאמריקה מבלי שעבר בבתי החרושת לכדורסל של היבשת החדשה, ומביא איתו את הבשורה. בשורה של כדורסל שמעולם לא ראינו. עזבו אתכם מההשוואות ללארי בירד, מדובר באבטיפוס לשחקן שכמותו מעולם לא ראינו.

פט ריילי יתחיל עם יודוניס האסלם על נוביצקי, אבל קשה לראות אותו מצליח לעצור את הקליעות מבחוץ או את הפוסט אפ, ובטח שלא את הכניסות האגרסיביות והמהירות לטבעת. אלונזו מורנינג וג'יימס פוזי יטלו גם הם חלק בהגנה על השחקן הטוב ביותר בסדרת הגמר, אבל הראשון מבוגר ואיטי מדי בעוד השני נמוך וחלש מדי. אולי יהיו גם ניסויים עם אנטואן ווקר, שלא בדיוק נחשב למומחה הגנתי. כך שנסיים בקלישאה אחרונה: רק נוביצקי יכול לעצור את נוביצקי.

שלוש האליפויות של הלייקרס במילניום הנוכחי רשומות קודם כל על שם שאקיל ופיל ג'קסון, ואחר כך על שמו של קובי בריאנט. אבל זה לא מספיק לדיזל, והוא צמא לאליפות שתנתק אותו מהשניים הללו, וזה בדיוק מה שתעשה טבעת רביעית.

לאוניל חשובה מאוד התדמית, והוא רוצה להיזכר כסנטר הגדול ביותר בהיסטוריה. בלי אליפות נוספת אין לו סיכוי לעקוף את קארים (6 טבעות), ווילט צ'יימברליין (2 אליפויות, עונה של 50 נקודות למשחק), או ביל ראסל (11 טבעות). אפילו אולגו'אן יכול לטעון שהדיזל אינו טוב ממנו, לאור העובדה שבתארים אישיים אין הבדל ממשי, ומפרידה ביניהם רק טבעת אחת. והאקים עוד שיחק בתקופה של נפילים ובקבוצה הרבה יותר חלשה.

אבל האירוניה היא שגם אם מיאמי תיקח אליפות, היא תעשה זאת בעיקר על גבו של דווין וויד, הראשון מהמחזור הגדול של 2003 שמגיע לגמר (וד"ש ללברון). הגיל עושה את שלו ושוחק בהתמדה. הכל כבר יודעים: הקבוצה הזו היא של הפלאש. האגו של שאקיל, שהיה בעבר שברירי מדי מכדי לאפשר לפני הארדווי ולקובי לזרוח לצידו, הוא מחוסן מספיק עכשיו כדי להעביר את המושכות לשחקן הטוב היותר.

אם בפלאש עסקינן, הוא ייאלץ ככל הנראה להתמודד עם ג'וש הווארד כשומר ראשי, שחקן בעל רגליים מהירות ופלג גוף עליון חזק דיו כדי לא לתת לוויד לטייל כל הדרך לטבעת. מצד שני, כפי שסיפרנו לכם אינספור פעמים בפלייאוף האחרון, המאבריקס במאזן 0:25 כשהווארד קולע מעל 20 נקודות העונה, ומשחק התקפה אגרסיבי של וויד יקשה על הסווינגמן של דאלאס לתת את התפוקה ההתקפית לה קבוצתו זקוקה. בכל מקרה, גם אדריאן גריפין ומרקיז דניאלס יוכלו לסייע במשימות ההגנתיות על דווין.

מאידך, וויד יצטרך לשמור על ג'ייסון טרי או דווין האריס, צמד הגארדים זריזים ונחושים שאוהבים לחדור בכל הזדמנות, כך שגם הוא עשוי למצוא את עצמו עסוק יותר מדי במשימות הגנתיות, וחסר פאנץ' במאני טיים.

נחזור לשאקיל. הגירסא המרוככת יותר של הענק הלוחש תעמוד בגמר מול סגאנה ג'ופ ואריק דאמפייר, שבגמר המערב צריך היה לחבר אותו לעירוי מרוב שאייברי ג'ונסון ייבש אותו על הספסל. אמנם מדובר בשני נגרים, אבל שני נגרים בעלי גוף ונפח שלא יאפשרו לאוניל לעשות כרצונו מתחת לטבעת. בכל מקרה, עם כל הכבוד לשניים, אריסטו הגדול מגיע לגמר בכושר הטוב ביותר שלו העונה, ואולי בכושר הטוב ביותר שלו מאז הגיע לדרום פלורידה. ואם שני הוואלאסים לא הצליחו לעצור אותו בגמר המזרח, ובמיוחד במשחק מספר 6 (28 נקודות ב-12 מ-14 מהשדה), אז דאמפייר או ג'ופ יצליחו לעמוד מולו?

פט ריילי עלה לשמי הכדורסל האמריקאי כמטאור, כשהפך למאמן הלייקרס בתחילת שנות ה-80 והוביל את הקבוצה לארבע אליפויות, כולן שואו טיים, זוהר וקסם. אבל כיוון שהיו לו בקבוצה את מג'יק ג'ונסון וקארים עבדול ג'באר, רבים סברו שכל מאמן אחר היה עושה את העבודה בצורה לא פחות טובה.

אז ריילי עבר לניקס, ושם בנה את האנטיתזה לשואו טיים, קבוצה מרביצנית, קשוחה ודלילה בכשרון. הוא זכה בתואר מאמן העונה, והגיע אפילו עד משחק שביעי בגמר, אבל הפסיד ליוסטון ולא ראה אליפות. כדי לקבל שליטה גדולה יותר על הקבוצה הוא ערק ליריבה ממיאמי, אולם גם שם לא זכה בטבעת נוספת, כשלא הלך רחוק יותר מגמר המזרח. בסך הכל, 18 שנה יבשות. אבל מי סופר.

אחרי שראה את הסנשו פנשה שלו, סטן ואן גנדי, מתקרב בצעדי ענק לאליפות שריילי עצמו הבטיח לאוהדי ההיט, החלו השמועות על חזרתו של האיש והג'ל אל מאחורי הקווים, שמועות שהוכחו כנכונות 21 משחקים לתוך העונה הנוכחית. הלחץ על הנשיא/מאמן הפך עצום, וכשהסגל הבעייתי והבלתי מאוזן (לכאורה, רק לכאורה), שהוא עצמו בנה במו ידיו, לא תיפקד במהלך העונה ובסיבוב הראשון של הפלייאוף, קשה היה לראות אור בקצה המנהרה.

והנה, כך פתאום, ממש במאני טיים, הכל התחבר. אנטואן ווקר התחיל לעשות הגנה ולרתום את הכשרון שלו למטרה הקבוצתית, ג'ייסון וויליאמס התאושש מהפציעות שהאטו אותו, גארי פייטון הפסיק לקדוח בשכל, ג'יימס פוזי הוסיף את הקשיחות והצליפות משלוש שביקשו ממנו, האסלם חזר להציג את הכדורסל שראינו ממנו אשתקד, ואלונזו מורנינג היה שם כרגיל. הכישרון הבלתי נגמר שיש בקבוצה הזו, כישרון שרבים חדלו להאמין שיתמזג אי פעם לכדי יחידה קוהרנטית, הצליח להתאחד סביב אינטרס אחד ויחיד: אליפות.

הקרדיט לחיבור המפתיע הזה, לשיפור המתמיד בהגנה (למרות מחסור בשחקני הגנה גדולים), ולעלייה במוטיבציה של השחקנים - מגיע כולו לריילס. הקאמבק גם יהיה מתוק במיוחד לאור העובדה שהוא מלווה בכדורסל חיובי ומהנה, עם שחקנים שמצליחים למצות את הפוטנציאל שלהם עד הסוף.

אבל גם בצד השני מחכה סגל מפואר. מהספסל יעלו ג'רי סטאקהאוס, דאמפייר או ג'ופ, קית' ואן הורן, גריפין, דניאלס וגם דרל ארמסטרונג. כפי שראינו בשלושת הסיבובים הקודמים, מדובר בחבורת שחקנים מגוונת שמאפשרת לאייברי ג'ונסון להעמיד כל מיני הרכבים, מסמול בול קטלני, דרך קו קדמי מעובה ועד חמישייה אתלטית וחזקה. כלומר, לא רק שיש לנו שלושה כוכבי על בדמות שאקיל, וויד ונוביצקי, אלא גם רול פליירס מצוינים וספסלים עמוקים. תענוג.

מארק קיובן סימן את עצמו כבעלים המשוגע של ה-NBA. ההערות, הטענות, ההתבכינויות, המתקפות, הישיבה ליד הספסל, העלייה לפרקט, ההתערבות בפסקה הזמן (בימי דון נלסון), ההתנהגות כמו אחרון האוהדים, התשוקה, המיליונים, המיליארדים, הפינוק של השחקנים. מה לא.

רק דבר אחד חסר לו - אליפות.

בקיץ שעבר קיובן היה בקאנטים. דאלאס הודחה בחצי גמר המערב על ידי פיניקס, כשבראשה משחק ה-MVP של העונה, סטיב נאש, השחקן שכיכב במשך שנים במדי המאבס. בצד השני, דירק נוביצקי הפך לשק חבטות את אריק דאמפייר, אותו שחקן שקיובן הביא בכסף שהתעקש לחסוך על נאש. מאוחר יותר הגיע השחרור של סמל נוסף - מייקל פינלי, וזאת בחסות חוק האמנסטי, שאיפשר לבעלים של המאבריקס לחסוך 51 מיליון דולר, אבל לא ממש קידם את הקבוצה מבחינה מקצועית. לפחות על הנייר.

עכשיו, אחרי שהדיח את סן אנטוניו ופיניקס והעפיל לגמר ה-NBA הראשון שלו, מארק קיובן יכול להתבשם בריח ה"אמרתי לכם". הוא הזיז הצידה את דון נלסון, השאיר לבנו, דוני נלסון, את המהלכים המקצועיים, ומינה מאמן קשוח, מתוחכם ושאפתני - אייברי ג'ונסון.

ואם דאלאס אכן תחגוג בסיום הגמר, קיובן יעלה אל הפודיום, יעמוד לצד דייויד שטרן, ויקשיב למחמאות של הקומישינר לקבוצה שבבעלותו. ואז יגיע הדובדבן שעל הקצפת, כששטרן יעניק לו את גביע האליפות בשם לארי אובריאן. ספק אם יש בעלים אחר ב-NBA ששטרן רוצה פחות להעניק לו את האליפות, לאור הביקורת החריפה והחצים הבלתי נגמרים שקיובן שולח השכם וערב לעבר הנהלת הליגה. במחשבה שנייה, יכול להיות שהקומיש דווקא ישמח להחזיר לו על האגף החדש במשרדי הליגה, שהוא עזר לבנות בעזרת הקנסות שחטף בשל הפה הגדול שלו.

אפשר היה להמשיך ולדלות סיפורים נוספים שקשורים לגמר, כמו הקריירה הארוכה של פייטון, שאחרי האכזבה בלייקרס נראתה בדרך לסיום עצוב; או התמורה שמקבל סטאקהאוס לאגרה אחרי שהסכים להפוך מסקורר גדול בקבוצה בינונית לשחקן משלים בקבוצה גדולה. אבל זמננו דוחק והיריעה קצרה, וצריך להתחיל ולדבר תכ'לס.

על הנייר, ועל זה כולם מסכימים, היתרון נמצא אצל דאלאס. יש לה הגנה טובה יותר, יש לה שחקנים אתלטים ומהירים, יש ל קליעה יציבה מבחוץ, ספסל עמוק, ויש לה יתרון במאצ' אפים האישיים. הסדרה הכי קשה של ההיט עד כה הייתה מול הבולס, ולמאבס יש מאפיינים דומים, רק שהם טובים בהרבה. כדי לזכות באליפות, מיאמי תצטרך לתת סדרה ברמה בלתי רגילה.

לג'ונסון יש שומר טוב ומעלה לכל השחקנים שריילי מעמיד, ואין זה המצב בצד השני של הפרקט. כמו שראינו בשתי הסדרות האחרונות, המאבס יכולים להעמיד כל מיני סוגי חמישיות, ומעניין יהיה לראות איך ריילי יתאים את עצמו כשנוביצקי יהיה הגבוה היחידי ליד ארבעה קלעים שירווחו את המגרש וינסו להריץ את שאק למוות. כמו כן, יתרון הביתיות הוא של המאבריקס.

היתרון של מיאמי נמצא בדברים שלא ניתנים למדידה, כמו הרעב של שאק, הסיכוי שלו להתפוצץ, היכולת שלו להפוך את ההיט לקבוצה גדולה בגמר הזה, הניסיון של ריילי במעמדים הללו, הדחיפה הבלתי מתפשרת שלו בדרך לניצחון, הכשרון של וויד, הטירוף של ווקר.

תהיה סדרה גדולה, באמת גדולה, עם משחקים צמודים, ריצות ומהפכים. וון איטס אול סד אנד דאן, דאלאס תיקח אליפות ראשונה בשישה משחקים.