שיחק, ניצח, השתין, הפסיד

הוא שיחק, ניצח, השתין, הפסיד. בדיקת הסמים הצביעה על אפדרין ומרדונה נבעט החוצה מהמונדיאל של 94'. האפדרין, שאינו נחשב לסם ממריץ בספורט המקצועני בארצות הברית ובמדינות רבות אחרות, אסור לשימוש בתחרויות בינלאומיות.

התעוררה המולה גדולה. רעמי הגינוי הבינלאומי החרישו את אוזני העולם כולו, אולם למרות זאת נשמעו כמה גילויי תמיכה באליל שנפל. לא רק בארגנטינה הכואבת, אלא גם במקומות רחוקים כמו בנגלדש, בה נערכה הפגנה גדולה נגד החלטתה של פיפ"א. קל היה לשפוט אותו, וקל היה להרשיע אותו, אבל לא היה כה קל לשכוח שהעבירה המרכזית שמרדונה ביצע בשנים האחרונות היא העובדה שהוא היה הטוב ביותר, הפשע שלו היה להכריז על המעשים הנלוזים של מנהלי הכדורגל העולמי.

דייגו ארמנדו מרדונה מעולם לא השתמש בחומרים ממריצים לפני משחקים. נכון שהוא הטביע את עצמו בקוקאין, אולם הוא הסתמם באותן מסיבות עצובות, שבהן הוא רצה לשכוח או להישכח. הוא כבר היה אפוף תהילה, הוא כבר לא היה יכול לחיות ללא הפרסום, שהעניק לו סיבה לחיות. הוא שיחק טוב מכולם למרות הקוקאין, ולא בגללו.

הוא כרע תחת המשקל של אופיו שלו עצמו. עמוד הש?דרה שלו כבר כמעט התעקם, כי מרדונה היה צריך לסבול את המשקל של השם מרדונה. גופו היה מטאפורה למצב הנפשי: ברכיו כאבו, הוא לא הצליח לישון ללא גלולות שינה. כבר בראשית הדרך הוא ידע עד כמה בלתי נסבלת היא מלאכתו: להיות א?ל במגרשי הכדורגל, אלא שכבר אז הוא ידע שזה בלתי אפשרי להפסיק. "אני זקוק לכך שיזדקקו לי", הוא אמר פעם, שנים רבות לאחר שההילה ריחפה מעל ראשו. הוא היה אנוס לנפק יכולת על-טבעית, מפוצץ מרוב קורטיזונים, משככי כאבים ותשואות. הוא הוצף בציפיות של אוהביו ובשנאה היוקדת של כל אלו שהוא עלב בהם.

התענוג שאנו שואבים מהפלת אלילים שווה בדיוק לצורך שלנו בהם. בספרד, כאשר גויקוצ'אה, "הקצב מבילבאו", שבר את רגלו של דייגו והשבית אותו למשך חודשים ארוכים, לא חסרו קנאים שנשאו על כפיים את הרוצח הספורטיבי הזה ולא חסרו אנשים שחגגו את נפילתו של הסודאקה* השחצן הזה, הפולש הזר בפסגות הכדורגל, הנובוריש שנמלט מהרעב והתיר לעצמו את המותרות שברברבנות.

לאחר מכן, בנאפולי, הפך מרדונה ל"סנטה מרדונה". בשבילי היער נמכרו צלמיות של מרדונה שצויר כקדוש נוצרי, במכנסיים קצרים, לצדה של הבתולה מריה. כמו כן נמכרו מצבות קטנות שעליהן נחקקו שמותיהם של המועדונים הגדולים מצפון איטליה, ובקבוקונים שבהם נאגרו דמעותיו של סילביו ברלוסקוני, נשיא מילאן. הילדים והכלבים חבשו פאות תלתלים של מרדונה. הפסל של דנטה התהדר בכדורגל חדש, ודמותו של טריטון, אל הים שמפאר את המזרקה הגדולה של העיר, לבשה כעת את החולצה התכולה של קבוצת נאפולי.

הקבוצה לא זכתה באליפות כבר יותר מ-50 שנים; העיר הופקרה לזעמו של הר הגעש וזוביו ולכישלונות נצחיים במגרשי הכדורגל. הודות למרדונה, הדרום הכהה הצליח, סוף-סוף, להשפיל את הצפון הלבנבן שבז לו. גביע אחר גביע, באצטדיונים האיטלקיים והאירופיים, נאפולי ניצחה. כל שער היה קריאת תיגר על הסדר החברתי ונקמה בהיסטוריה. במילאנו שנאו את מי שעמד מאחורי אותה מהפכה וקראו לו "נקניק עם תלתלים". לא רק במילאנו: במונדיאל של 90', רוב הקהל העניש את מרדונה בשריקות בוז בכל פעם כשהוא נגע בכדור והיו מי שחגגו לאחר שארגנטינה הפסידה במשחק הגמר, כאילו היה מדובר בניצחון איטלקי.

כאשר מרדונה אמר שהוא רוצה לעזוב את נאפולי, היו מי שזרקו לחצר ביתו בובות שעווה מנוקבות במחטים. מרדונה היה אסיר של העיר שהעריצה אותו ושל ה"קאמורה", המאפיה ששלטה בעיר. הוא שיחק בניגוד לרצונו, נגד לבו. או אז התפוצצה פרשת הקוקאין. מרדונה הפך ל"מרקוקה", פושע שהעמיד פני גיבור.

מאוחר יותר, בבואנוס איירס, שידרה הטלוויזיה בשידור חי את מעצרו של מרדונה, כאילו היה מדובר במשחק כדורגל. המלך היה עירום והמשטרה ליוותה אותו לניידת. חגיגה עבור שונאיו.
"הוא חולה", הם אמרו, "הוא גמור". המשיח שנועד לשים קץ לקללה ההיסטורית של האיטלקים הדרומיים, היה גם זה שנקם את התבוסה הארגנטינאית באיי פוקלנד, באמצעות שער מפוקפק אחד ושער מדהים אחר, שהותיר את האנגלים מבולבלים במשך כמה שנים. אולם ברגע הנפילה, הפך נער הזהב בעיני רבים למסומם עלוב, רועה זונות פתטי. מרדונה בגד בילדים וזינה את הספורט. הם רצו שהוא ימות.

אולם הגופה ניעורה לחיים. הוא ריצה את עונש ההשעיה על פרשת הקוקאין ושב לנבחרת, שכמעט איבדה את סיכוייה להעפיל למונדיאל של 94'. מרדונה נשא אותה לארצות הברית ובמונדיאל עצמו הוא שב להיות אותו מרדונה. הטוב מכולם. אלא שאז התפוצצה פרשת האפדרין.

מכונת הניהול המשומנת והכוחנית של הכדורגל רדפה את מרדונה, שפטה אותו וביצעה את גזר הדין. מרדונה הגיש להם את עצמו על מגש של כסף, בגלל נטייתו האינפנטילית להסתבך בצרות, לחפש את הדרך הקלה.

אותם עיתונאים שצרו עליו עם מיקרופונים ועטים שלופים, גינו את הפה הגדול שלו, זה שפ?רנס אותם במשך זמן רב. הם לא ממש טעו, אך זו לא הסיבה לכעסם עליו: למעשה, הם פשוט לא אוהבים את מה שהוא אומר. הגוץ הפטפטן וחמום המוח הזה אוהב לשלוח מהלומות לכיוון הצמרת. במונדיאלים של 86' ו-94', במקסיקו ובארצות הברית, התבטא מרדונה נגד הדיקטטורה של הטלוויזיה, שהכריחה את השחקנים לשחק דווקא בשעות החמות ביותר של היום. לכל אורך הקריירה שלו הביע מרדונה את מחאתו וטלטל את קן הצרעות של הכדורגל העולמי. הוא לא היה השחקן המרדן היחיד בעולם, אבל היה זה קולו הרם ששאל את השאלות הקשות ביותר: מדוע בכדורגל לא מתחשבים בכללים העולמיים של יחסי עובד-מעביד? אם כל אמן אחר יכול לדרוש ולקבל את הנתונים הכספיים של המופע שבו הוא מככב, מדוע הכדורגלנים אינם יכולים לקבל לידיהם את הנתונים הסודיים של חברות הענק שמנהלות את הכדורגל העולמי? האבאלאנז' שתק, התעסק בענייניו הסודיים, ובלאטר, אחד הבירוקרטים הראשיים של פיפ"א שמעולם לא בעט בכדור אבל נסע תמיד בלימוזינות ארוכות ומפוארות, בהן נוהג נהג שחור במדי שרד מבהיקים, העז להעיר: "כוכב הכדורגל הארגנטינאי האחרון היה די סטפאנו".

כאשר מרדונה גורש לבסוף מהמונדיאל של 94', איבדו מגרשי הכדורגל את הגיבור הקולני ביותר שלהם ושחקן כדורגל נהדר. אי אפשר לשלוט על מרדונה כשהוא פותח את פיו, אבל קשה עוד יותר לעצור אותו כשהכדור לרגליו. איש לא יכול היה לבלום את המהלכים שהוא שרטט על כר הדשא, את ההפתעות שהוא המציא, בכל פעם מחדש, להנאתו האישית ולהנאתם של כל אוהבי המשחק. הוא לא היה שחקן מהיר, הוא היה שור עם רגליים קצרות, אולם הכדור היה תפור לרגליו והיו לו עיניים בכל רחבי גופו. הקסם שלו הדליק את המגרש. הוא יכול היה לגמור משחק בבעיטה אחת, במסירה מופלאה אחת, כשגבו אל השער וכשהוא מוקף באלפי רגליים יריבות. כשהוא יוצא לריקוד עם הכדור, איש לא יכול להפריד ביניהם.

בכדורגל הקפוא של סוף המאה, שתובע ניצחון ואוסר הנאה, האדם הזה הוא אחד היחידים שיכול להוכיח שהדמיון יכול להיות יעיל.

* כינוי גנאי ספרדי לתושבי דרום אמריקה

הספר "כדורגל באור ובצל" מאת אדואדרו גלאנו תורגם לעברית על ידי רועי בית לוי ופורסם בהוצאת "גלורי"