אני ורוזנר וויקי הקטן

ימים משוגעים עוברים על הכדורגל הישראלי. ימים בהם סכומי כסף חסרי פרופורציה נשפכים על שחקנים ללא כיסוי, ימים בהם סמלים עוברים ליריבות השנואות ביותר, ימים של התעסקות בלתי פוסקת בשום דבר.

הרחק מההמולה, ובמרחק שנות אור מהוויית הכדורגל הנוכחית, התאחדה לה לערב אחד חבורה של אנשים בעשור החמישי לחייהם. חבורה של אנשים שגדלו באותה השכונה, והיוו את השלד למועדון שלמעשה כבר נעלם - מכבי רמת עמידר. לא העלייה ההסטורית של הכח-עמידר הביאה אותם להיפגש, ולא שום מטרה אחרת. היתה שם רק ההוויה של חברים שגדלו יחד וצברו חוויות שלא ישכחו לעולם.

אבא שלי, יוסי, שגדל ברמת גן, היה חלק מאותה חבורה, שאת רובה מעולם לא פגשתי, אבל את הסיפורים עליה ידעתי בעל פה. מהגול של רובוביץ' מבית"ר בימק"א, דרך האווירה במגרש בשכונה ועד מכירות המשחקים. אחרי 27 שנים של סיפורים, הצלחתי גם אני לסגור מעגל. למרות שלא ראיתי אותם משחקים מעולם, לקבוצה ההיא של עמידר אני חייב חלק גדול מאהבת המשחק שלי.

בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 עוד היתה רמת גן אימפריה של כדורגל. הפועל ר"ג עדיין היתה רלוונטית, והכח הצליחה לגעת בתהילה עם אליפויות וגביעים. מול שתי אלו התקבצה בקצה הדרומי של העיר קהילה שלמה, סביב מועדון צנוע עם מגרש עקום. עמידר שיחקה בסך הכל 4 שנים בלאומית: (1975-76, 1979-80, 1980-81 ו-1983-4) ולמרות שהישג השיא של המועדון הגיע בשנות השמונים, כשהקבוצה נוצחה בגמר גביע המדינה של 1980 על ידי הפועל כפר סבא, 4:1, את הכדורגל הטוב ביותר היא שיחקה הרבה לפני כן.

בשישי האחרון, בביתו של זכריה מאור, שחקן עבר בקבוצה ולימים המאמן שהוביל לאליפות את קבוצת הנוער של בני יהודה (בה שיחקו סהר מזרחי, ניצן שירזי, דוד אמסלם ואלון מזרחי), התאספה הקבוצה ההיא. למרות שהקבוצה של אז דישדשה שנים בליגה הארצית וסיימה כמעט תמיד במקום השני, היא הצליחה לייצר שמות שנשארו והשפיעו על נוף הכדורגל הישראלי גם שנים רבות אחר כך: אלי כהן ("השריף מעמידר"), מאמן מכבי תל אביב; ויקי פרץ, עוזרו בעונה הבאה ואחד החלוצים הגדולים שצמחו בארץ; ליאון קונסטנטינובסקי, שחקן מוכשר שלימים הפך למאמן מוצלח וקבלן עליות; ניסים ברדה, לימים הבלם הראשון של שניאור וגרונדמן בכחול לבן; וגם איזי שרצקי, היום הבעלים של איתוראן וקריית שמונה. שרצקי, ששהה בחו"ל, נפקד מהאירוע, אבל כל החבורה שהוזכרה קודם, בתוספת רבים וטובים, הגיעה שוב בשביל להחיות את הימים ההם.

אלבומי התמונות מפעם שהתאספו על השולחן, מהם נשקפו מכנסיים קצרים בצורה מוגזמת, בלוריות, פיאות לחיים ומגרשים רעועים, היוו את האטרקציה המרכזית. "איפה המגרש הזה? זה ימק"א?", שואל אחד עם זיכרון קצר. "כן, זה ימק"א", עונה קונסטנטינובסקי. "פה אודי חמודי (רובוביץ') דפק לנו גול מאופסייד של 10 מטר במשחק על העלייה לליגה הראשונה. לשופט מנחם אשכנזי ז"ל היתה חנות לציוד ספורט ובית"ר קנו ממנו את הציוד".

"זו היתה שכונה שכולם בה הכירו אחד את השני", מספר ויקי פרץ. "היינו קרובים מאוד, כל הזמן שיחקנו ביחד. היתה אווירה טובה, והיינו נפגשים כל יום במועדון, שדאג לנו בצורה יוצאת מן הכלל. היינו בשומר הצעיר, בצופים, ובכדורגל. ככה התחברנו. לא היתה טלוויזיה, ופשוט היינו משחקים המון כדורגל".

ויקי עלה לקבוצת הבוגרים כשהיה בן 16. באותה שנה נסעה הקבוצה למחנה אימונים בחו"ל, אבל את הכישרון הצעיר השאירו בבית. "אתה עוד צעיר. יהיו לך עוד הזדמנויות", אמרו לו. אחרי שנתיים בבוגרים, קנתה את ויקי מכבי ת"א, והשאר היסטוריה: נבחרת ישראל, שטרסבורג בצרפת, וקריירה מפוארת. למרות תור הזהב שהגיע אחרי העזיבה, פרץ לא שוכח את הייחודיות של עמידר.

"העובדה שכל הזמן היינו ביחד בחוץ, השפיעה על המשחק שלנו. שיחקנו כדורגל שונה מהיום, משהו שמזכיר אפילו את הכדורגל שצמח מהשכונות בברזיל - כדורגל מאוד אינדיווידואליסטי, שליטה מצוינת בכדור. היו לנו שחקנים טכניים ומצויינים: קונסטנטינובסקי, פלץ, האחים טופמן, אלי כהן, אני, בני בינשטוק, משה רוזנר, ושיחקנו כדורגל אטרקטיבי שלא ראו אפילו בליגה הלאומית. אנשים פשוט אהבו לבוא לראות אותנו משחקים".

למרות הכדורגל האטרקטיבי, עמידר נכשלה שנה אחרי שנה בניסיונות העליה שלה, עד שהצליחה לפרוץ את הסכר ולהצטרף למועדון של הגדולות ב-1975. עמידר החזיקה שם שנה, לפני שנשרה שוב לליגה הארצית, ולסיפורים המוזרים של אותם ימים.

"היה לנו משחק בדימונה, מגרש קשה מאוד", מספר השוער מוטל טופמן. "הצלחנו לנצח שם 1:2. אחרי שנגמר המשחק רצנו להתחבק במרכז המגרש. פתאום ראינו את מי שלימים יהיה אבא של יוסי בניון, ששיחק בדימונה והיה איש גדול מאוד. הוא ראה שאנחנו מתחבקים ופשוט בא להביא לנו מכות. ישר כולנו הלכנו והתחבאנו מאחורי רוזנר".

למרות כל הכוכבים שיצאו מהשכונה, את השם משה "מוישל'ה" רוזנר שמעתי הכי הרבה פעמים. "הוא היה כמו בקנבאואר", אבא שלי היה מספר לי מגיל צעיר, כשבקנבאואר עוד נשמע לי כמו שם של מחלה בלי תרופה. "הוא היה חזק, טכני, מהיר, היה לוקח כדור ברחבה שלנו והולך איתו עד לרחבה של היריב. אין היום כאלה דברים", הוא היה אומר.

רוזנר היה אחד הכשרונות הגדולים שצמחו באגודה, סמל של ממש, ששיחק עם הלב והנשמה. שבועיים אחרי המעבר של שמעון גרשון מהפועל ת"א לבית"ר תמורת הכסף הגדול, הסיפור של הבלם הגבוה יכול להמחיש את מה עשה הזמן למשחק ולגישה אליו. אם רוזנר לא היה כל כך מחוייב למועדון, היום השם הזה היה נחקק בוודאי כאחד הגדולים בכדורגל הישראלי.

"רוזנר הוא אחד הבלמים הטובים ששיחקו בארץ אי פעם", אומר ויקי פרץ. "הוא היה מנהיג, הוא היה שקט, הוא היה דמות חינוכית, הוא לא נפל מרוזן, שווגר או כל בלם אחר ששיחק בנבחרת. אם הוא היה יוצא כמוני לקבוצה גדולה - הפועל, מכבי, היום כל אחד היה יודע מי היה משה רוזנר. אבל אז היה קשה מאוד לצאת מעמידר. ידידיה היו"ר נתן הכל לשחקים ופשוט לא נתן להם לצאת. ואת רוזנר הוא אהב במיוחד".

היום רוזנר גר בקצרין, מחלים מתאונה קשה, בעקבותיה שבר את המפרק בירך. בעונתה הראשונה של עמידר בליגה הלאומית הוא נבחר ל-11 של העונה, למרות שהקבוצה ירדה לליגה השניה, וסיים שני אחרי נחום תא שמע מבית"ר בדירוג השחקן ההוגן ביותר, למרות תפקידו כבלם אחורי. "אני סיימתי אחרי תא שמע, שהיה עומד באמצע ולא יוצר בכלל מגע", הוא אומר. על הדרך כיכב רוזנר בנבחרת הנח"ל, בה שיתף פעולה כקפטן עם המאמן דרור קשטן, וזכה לקבל את גביע הרמטכ"ל מיצחק רבין. אחר כך הגיע גם זימון לנבחרת, אבל שם היוקרה והוותק שיחקו תפקיד ורוזנר נדחק החוצה.

רוזנר נזכר בימים ההם, ולא מבין מה קרה לכדורגל ולשכונה. "אז היתה אווירה יוצאת מן הכלל. שיחקנו בהנאה, אהבנו את המשחק ובשבילו נלחמנו, היינו אנשים תמימים ופשוטים. היום אני שומע מה קורה בעמידר - מולנר, שמולנר, כל מיני שמות מפוצצים שאני לא יודע מאיפה הם הגיעו. המקסימום שעשינו אז כשהיינו בשכונה זה לסחוב שזיפים ותפוזים מהעצים של השכנים. מאיפה זה הגיע היום? ודווקא בעמידר?".

רוזנר ישאר לנצח השחקן האלמוני, זה שהיה גדול אבל יכול היה להיות ענק. כשעמידר ירדה ליגה, קיבל רוזנר הצעות מרוב קבוצות הצמרת, אבל לא הצליח לצאת מהשכונה. למרות זאת, גם מחוץ לעמידר זוכרים את הבלם המסוגנן עד היום. לא מזמן לקחתי מונית, בה נהג בחור מראשון לציון, אוהד שמשון ת"א ותיק. מכל השמות שזרקנו לחלל המונית על התקופה ההיא באותו ערב, רוזנר היה זה שהעלה בו את החיוך הגדול ביותר.

"אם הוא היה משחק היום", אמר אלי כהן אחרי שרוזנר עזב את מקום המפגש, "הוא היה מגיע ללא פחות מצ'לסי". וכהן מבין דבר או שניים בשחקני חיזוק.

אבל למרות כל החוויות הטובות, לעמידר יזכרו שני דברים אחרים: את המשחק בו זכתה מכבי חיפה בקריית אליעזר באליפות הבכורה שלה, ואת פרשת ההימורים.

לפני עונת 1970/1 נכנס רוזנר להסגר, מפני שעמידר לא הסכימה לשחרר אותו לאחת הקבוצות הגדולות. אחרי זמן מה, שיכנעו ראשי האגודה את הבלם לחזור לשורות הקבוצה. "לפני הסיפור הזה החלטתי להיכנס להסגר, כי לא נתנו לי ללכת", מספר רוזנר. "אחרי שחזרתי פתאום קלטתי שהשחקנים בחדר ההלבשה מדברים על המכירות. אני כל כך אהבתי את המועדון, שלא יכולתי לראות את השחקנים מוכרים את הסמל בשביל גרושים. צריך להבין שהיה מדובר בסכומים מצחיקים של 100, 200 לירות, לא מה שאנשים חושבים".

רוזנר לא יכול היה לשאת את המחשבה, ובאותו ערב הרים טלפון לעיתונאי בכיר מהעיתון "חדשות הספורט", זכרונו לברכה. "אמרתי לו, 'תשמע, דיברו בחדר ההלבשה ככה וככה, לך תעשה כמה בירורים ותראה מה הסיפור'. למחרת פתחתי עיתון וראיתי עמודים שלמים, שצועקים על מכירת המשחקים. אותו עיתונאי לא עשה בדיקה, לא בירר כלום, ישר יצא בכותרות, למרות הסכומים המגוחכים שרצו בחדר ההלבשה".

רוזנר אולי לא הצליח לפרוץ קדימה על הדשא, אבל אותו אומץ ויושר שהפגין הביאו בסופו של דבר להקמת "ועדת עציוני", שחקרה את השחיתות בכדורגל הישראלי והיתה הראשונה לקבוע אמות מידה מוסריות לביסוס המשחק בארץ כמקצועני.

במהלך הערב, מתקבצים יחדיו אלה שהלכו רחוק עם המשחק - קונסטנטינובסקי, פרץ, כהן, ברדה - כשמהצד משקיפים החבר'ה שהחליטו למשוך לכיוונים אחרים. "היום המשחק כבר הפך לביזנס", אומר אחד מהם. "אני ממש לא מקנא בויקי ואלי, שצריכים לסבול את כל העסקנות מסביב".

ויקי ואלי משוחחים על תעודת המקצוען של פיפ"א, אותה תדרוש ההתאחדות החל משנת 2008. "בשביל לקבל אותה צריך לעשות עוד 160 שעות קורס ולשלם 6,000 שקל", אומר ויקי. "איזה מזל שאני כבר לא מאמן", מוסיף קונסטנטינובסקי וצוחק.

לעלייה של הכח ולעובדה שעמידר, אחרי הכל, חזרה בגלגול שונה לליגה הראשונה, החבר'ה של פעם לא מייחסים יותר מדי חשיבות. למועדון שלהם אין ייצוג של ממש בקאדר של הקבוצה, אבל לפחות השם עדיין ממשיך להתגלגל הלאה. "לצערי השילוב הזה של הכח ועמידר לא ממש קיים בשטח", מסכם ויקי פרץ. "זו תקופה שונה, והציביון נעלם מהתודעה, אבל השם של עמידר עדיין נשאר. מבחינתי, השם עמידר תמיד יישאר אצלי בלב, כי שם עשיתי את הצעדים הראשונים שלי, ויש לי משהו מיוחד לפינה הזאת".

ב-28 באוקטובר 2006, יארחו ויקי ואלי כהן יחד עם מכבי ת"א את הכח עמידר ר"ג, למפגש ראשון מסוגו עם מה שנשאר מהבית שהשאירו מאחור. את הרגשות הם ישימו בצד, למרות שהשם על החזה של החניכים של אורי מלמיליאן ודאי יעשה להם משהו בלב. בשבוע שלפני המשחק, יחגגו המקומונים על הסיפור הפיקנטי ויעירו שוב ליום או יומיים את האגודה המנומנמת משנתה. גם רוזנר, קונסטנטינובסקי, ושאר החברים ודאי יפתחו חדשות, כדי לדעת כמה יצא. אחר כך, הם יחזרו לשגרה, כאילו כל זה בכלל לא קשור אליהם.