הישראלי לא עשה את שלו

ניר אלון, יו"ר ארגון שחקני הכדורסל, זכה השבוע לראות את משחק חלומותיו. "הפנטזיה שלי לגבי כדורסל ישראלי סוף-סוף התגשמה", הוא סיפר, נרגש. אז איך נראה אותו חלום רטוב? "קודם כל אולם מפוצץ בקהל. אחר כך, על הפרקט, שמונה ישראלים שנלחמים זה בזה ומהווים גורם משמעותי במשחק, לא כינור שלישי ורביעי ליד שחקני חיזוק. הזרים במינון נמוך, ועד לשנייה האחרונה לא ברור מי האלופה".

השבוע, כאמור, ראה אלון את החלום הזה מתגשם, רק שהמשחק הזה נערך בליגה הלאומית ולא בליגת-העל. מדובר כמובן במשחק העלייה של הפועל חולון מול הפועל עפולה/גלבוע. בליגת העל החלום הזה רחוק שנות אור מהגשמה. המלים "ישראלים מובילים", "זרים במינון נמוך", "אולם מפוצץ" ו"מתח" המופיעות זו לצד זו הן מדע בדיוני בליגת העל שלנו. השחקן הישראלי אמנם יוצא פה ושם לאירופה (וגם אז לא לליגות הבכירות של איטליה וספרד), אבל כאן בבית הדור הולך ופוחת. יותר ויותר זרים משחקים בליגה הבכירה, פחות ישראלים מקבלים הזדמנות. גם התועלת של החוק הרוסי, שייכנס לתוקפו בשנה הבאה, שנויה במחלוקת.

לכולם ברור דבר אחד: הכדורסל הוא ענף הייצוג מספר אחת של ישראל, 30 אלף שחקנים פעילים באיגוד הכדורסל הם תשתית מצוינת לפיתוח הענף, אלא שבלי שינוי מקצועי ותפישתי בכל הנוגע לשחקן הישראלי, הוא יהפוך לזן נכחד.

הבעיות של הכדורסלן הישראלי מתחילות הרבה לפני התחרות מול זרים על מקום בחמישייה. לפני כמה שבועות הגיע בנו של שחקן עבר מפורסם לאימון פרטי אצל אחד ממאמני הצמרת בישראל. מדובר בשחקן גבוה, מפוצץ בכישרון, חבר של קבע בנבחרות הצעירות. "התחלתי לעבוד איתו על קליעה", סיפר השבוע המאמן. "ביקשתי ממנו לעלות לקליעה ממצב של כדרור, הוא לא ידע לעצור ולהיכנס לעמידת מוצא. אולי השחקן הכי טוב בארץ לגילו - והוא לא יודע לעשות פעולה פשוטה. שאלתי אותו איך הוא לא יודע את זה, מה הוא ענה לי? לא לימדו אותי".

הסיפור הזה מייצג אולי יותר מכל דבר אחר את הבעיה העיקרית של שחקני הדור הצעיר: אף אחד לא ממש טורח לעבוד איתם על הבסיס. "לכל מאמן צעיר יש קונפליקט", מסביר אריאל בית-הלחמי, מאמן אליצור אשקלון. "מצד אחד הוא רוצה להתקדם, אבל מצד שני הוא צריך לגדל שחקנים. האינטרסים האלה מתנגשים. אי-אפשר לאמן קבוצה לקחת אליפות ובאותו זמן גם לשפר לשחקנים יכולת אישית. האמת, אני לא מאשים את המאמנים. כשהאגודה תסתכל על המאמן כדי לקדם אותו, היא תבדוק תארים, ולא שחקנים שהוא קידם. לכן אצלנו עסוקים ברדיפה אחרי תארים במקום עבודה על יסודות כדורסל ופיתוח שחקנים באופן אינדיבידואלי. אני רואה את הנזקים בעבודה עם הגילאים הצעירים. שחקנים מגיעים לנבחרות חסרי יסודות. הרדיפה אחרי הישגים פשוט יוצרת שחקנים מוגבלים".

בעיית ההישגיות בגילים הצעירים היא מחלה ידועה של הכדורסל הישראלי. "אין ראייה לטווח ארוך", מסכים ויקטור סקורניק, בעבר מאמן הנוער של מכבי תל-אביב. "מאמנים רוצים ללמוד את המאץ'-אפ-זון שמכבי שומרת, אבל לא יודעים לתקן טעויות בסיסיות לשחקנים שלהם". דן שמיר, עוזר המאמן של מכבי, נותן הסבר אחר לליקוי ביסודות. "המצב היום שונה מלפני עשר שנים", הוא מסביר. "היום ילדים לא משחקים ברחוב. פעם ילד היה מקבל כדורסל ברחוב במשך כמה שעות ביום מעבר לאימונים. היום ילדים מתאמנים באופן מסודר, אבל הם לא מפתחים אינסטינקטים ולא הופכים לחיות משחק כמו שלומדים במגרשי הבלטות בשכונה". אריק שיבק, מאמן נבחרת העתודה לשעבר, מסכם: "בכל העולם הקבוצות מכינות שחקנים לאיגוד ולנבחרות. בארץ המצב הפוך - האיגוד מכין שחקנים לקבוצות".

בעיה אחרת הפוגעת בהתפתחותו של השחקן הישראלי היא ריבוי המסגרות. נער מוכשר נאלץ היום לחלק את זמנו בין הקבוצה באגודה, נבחרת בית-הספר ונבחרת ישראל בסופי-שבוע. והוא לוקח גם אימונים פרטיים. עוד לא הזכרנו מקרים שבהם מקפיצים אותו שנתון כדי שישחק גם בנוער וגם בנערים (כדי לקחת תארים, כמובן) - ומובן שצריך להשאיר מקום לדברים שוליים כמו משפחה, חברים, לימודים ועוד.

"אנחנו גומרים ככה שחקנים", קובע סקורניק. "ילדים נקרעים בין מאמנים שדורשים מהם את המקסימום בכל מסגרת, אין לשחקנים האלה אפילו יום אחד מנוחה מאימונים בשבוע. זה עומס גופני ומנטלי כבד מאוד. לא פלא ששחקנים צעירים מאבדים את חדוות המשחק בגיל צעיר, מרגישים שבעים ופורשים מהענף". שמיר מסכים. "ריבוי המסגרות זו רעה חולה. אי-אפשר להיות טוב בהכל. נבחרת בית-הספר היא מסגרת שלא מתאימה לארץ, אלא לארצות-הברית, שם אין אגודות ספורט. עובדה שבאירופה זה לא קיים".

אל שתי הבעיות האלו יש לצרף את העובדה שברוב מחלקות הנוער בארץ אין פונקציות כמו מנהל מקצועי, פיזיותרפיסט, מאמן כושר או פסיכולוג. יש הטוענים שגם רכז חברתי חייב להיות חלק מסגל מחלקת הנוער. אפשר להבין שהתנאים לא ממש מעודדים טיפוח כשרונות צעירים בכדורסל.

ברשימת הליקויים של השחקן הישראלי מונים המאמנים את הקליעה, המסירה, ההגנה והטיפול בכדור. "שחקנים צעירים לא מקבלים את המזון הכדורסלני במינון הנכון ובזמן הנכון", פוסק חנן קרן, יו"ר איגוד המאמנים. "להחזיק מאמן כושר או פסיכולוג זה לא מכניס כסף, וברוב האגודות יש בעיית תקציב. האמת שאני לא מאשים את האגודות, אין להן שום תמריץ לגדל שחקנים, מכיוון שהן לא מחזיקות בכרטיס השחקן. משקיעים בילד כמה שנים ואז הוא נכנס להסגר קצר והולך בלי שום תמורה לאגודה. אם היה תגמול כספי, כמו בכדורגל, על מכירת שחקן והשבחתו, אז אגודות היו משקיעות בזה יותר משאבים".

למרות כל הצרות והמכשולים, לא מעט שחקנים טובים צומחים בארץ. יש מחלקות נוער מסודרות וטובות, דוגמת אלה של מכבי תל-אביב, הפועל ירושלים, מכבי ראשון-לציון, מכבי רעננה ועוד, וגם מחוץ להן צומחים בארץ עוד ועוד שחקנים.

הגענו לגיל 18, הגיל שבו אפשר להתחיל, אבל גם כאן יש כמובן בעיות. הן קשורות לדקות משחק. "שחקן שמסיים גיל נוער לא צריך לכוון בכלל לליגת-העל", אומר סקורניק. "בגיל 18 צריך ללכת לליגה הלאומית, וקודם כל לשחק ולהתפתח. בכל העולם זה הגיל שהולכים ללמוד בו עוד כדורסל בקולג'ים, רק אצלנו הולכים להתייבש בליגת-העל".

השחקן גור שלף מסכים עם התיזה. "אין תחליף לדקות משחק", אמר השבוע. "להיות בקבוצה גדולה זה לא תחליף. שחקן שרואה שהוא לא משחק בקבוצה גדולה חייב לעבור למקום שהוא משחק בו. שירוויח פחות כסף, אבל ישחק. מי שלא עושה את זה הוא כנראה עצלן או שהוא לא יודע לקבל החלטות נכונות. אור איתן לא היה בחיים בנבחרת צעירה, הלך לשחק בקריית-אתא והצליח. מורן רוט הלך לשחק בקבוצות קטנות והתקדם עד לנבחרת".


שחקן נבחרת ישראל משה מזרחי מסכים, אבל חושב שגם המערכת צריכה לגלות נכונות לקדם את השחקנים הישראלים. "צריך לקחת סיכונים", אמר השבוע. "כשאני שיחקתי בנבחרת העתודה ניצחנו את ספרד של נבארו, קלדרון וגאסול. איפה הם היום ואיפה אנחנו? ההבדל הוא שהם הלכו להוביל את ריאל מדריד וברצלונה, ואנחנו הלכנו לשבת על הספסל בהרצליה ובהפועל חולון. אין מועדונים כמו גליל שיזרקו שחקן כמו ליאור אליהו למים ויקחו סיכון. צריך להקריב הישגים בטווח הקצר, אבל קוצרים פירות. לא בונים קבוצה סביב ישראלי צעיר ומוכשר שרוצים לקדם".

מבול הזרים בשנים האחרונות לא תורם, כמובן, לדקות המשחק של הישראלים. "המעמד של השחקן הישראלי המוכשר נפגע מאוד. הוא נדחק הצדה", אומר המאמן יורם חרוש. הפתרון הנוכחי למצב אמור להיות החוק הרוסי, הדורש את נוכחותם של שני ישראלים על המגרש בכל רגע נתון. רוב המאמנים מתנגדים, כמובן, לחוק הזה, שמכתיב להם חלק משמעותי מניהול המשחק. גם השחקנים לא ממש רואים בו התקדמות. "אולי יהיה יותר ביקוש לישראלים בעקבות החוק", אמר שלף, "אבל אני צופה גם גל של מתאזרחים שיוכלו לשחק כישראלים. אני לא מאמין שהחוק באמת ישנה משהו". מזרחי מעריך שהחוק יקל על צעירים להשתלב, ואילו שמיר לא צופה שינוי משמעותי. "האומדן שלי הוא שהישראלים משחקים ארבעים אחוז מדקות המשחק כיום", אמר שמיר. "החוק הרוסי ישמור בסך-הכל על המצב הקיים. היתרון שלו הוא יצירת שוויון בין הקבוצות שמשחקות ביול"ב ובין אלו שבפיב"א, כי לכל מסגרת יש חוקי זרים שונים, וזה מפלה קבוצות לרעה".

קרן, לעומת זאת, תוקף את החוק הרוסי. הוא קורא להחזיר את הזרים למעמד של שחקני חיזוק, ולהפסיק את השיטפון הגדול. "אני לא מבין בשביל מי הליגה הזו", הוא מתקומם. "בשביל מדינת ישראל, לא? אז למה יש כל-כך הרבה זרים? הזרים בארץ הם קהילה סגורה, שמשחקת לפי קוד פנימי של שחק ותן לשחק. הם לא מפריעים זה לזה לשפר את הסטטיסטיקה, כי כולם חושבים על החוזה הבא. אפילו ברוסיה כבר ביטלו את החוק הרוסי, כי לא עמדו בזה. צריך לחזר לליגה של 14 קבוצות עם שלושה זרים בקבוצה, וכך תהיה מספיק במה לישראלים". ניר אלון דווקא לא שמע על ביטול החוק הרוסי ברוסיה, ומצדד כמובן במהלך שארגון השחקנים הוביל. "בכל אירופה מסתכלים עלינו כדוגמה לשימור מעמד השחקן הישראלי", אומר אלון. "ראיתי את ההסכמים של כל האיגודים לגבי דקות משחק, ושלנו הכי טוב. החוק הרוסי הוא פשרה שתשפר את מצב הישראלים, וגם תקל על הקבוצות שמשחקות באירופה".