הקוסם מחפש עבודה

צופי הטלנובלה "הקוסם" יכולים להירגע: פרישתו בטרם עת של אייל ברקוביץ' ממגרשי הכדורגל לא תגרום לו להיעלם מחיינו. ברקו לא אמר את המילה האחרונה, ובין אם נרצה או לא, עוד נשמע ממנו הרבה, אולי אפילו הרבה מדי. השחצנות והנרקיסיזם שלו ימנעו ממנו להוריד פרופיל ולהיעלם מעיני הציבור, ובתור אחד שמצוי בשלבים מאוחרים בהתמכרותו להמולה התקשורתית סביבו, עכשיו זה כבר מאוחר מדי כדי לנסות להיגמל. השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא איזה פורמט מעולם הספורט יאפשר לדמותו הססגונית של הקוסם לפרוח בסטטוס החדש שלו כשחקן מובטל: האם הוא יהיה מאמן תזזיתי, פרשן פרובוקטיבי, עסקן ממולח או סתם נודניק כפייתי. בכל אופן, יבחר את שיבחר, אנחנו נמשיך לעקוב גם אחר הפרקים הבאים.

האופציה הקלאסית. למנהיגות ולניסיון נוספו לאחרונה גם הנתונים הגופניים: הסנטר הכפול והכרס הקטנה שהחלה לבצבץ מתחת לחולצתו, שמהווים רמזים ברורים לקראת הצפוי לנו - לברקוביץ' יש את כל מה שדרוש כדי להיות מאמן. זה כמעט בלתי נמנע. התשוקה שלו לכדורגל, זו שהפכה אותו לספורטאי גדול, לא תאפשר לו להתנתק מהמשחק. מכיוון שגופו המתבלה מתקשה לעמוד במעמסה הפיזית של המשחק המודרני, המקום הכי קרוב לדשא שבו הוא יוכל לשהות הוא על הכיסא (הרחב) של המאמן. כרגע זו הפוזיציה היחידה שתשאיר לו גם את האפשרות להמשיך להתרוצץ קצת על הקווים, וגם לצעוק לעבר השופטים את שהוא חש כלפיהם.

המעבר לאימון מהווה נטייה טבעית עבור ספורטאים רבים אחרי פרישה. אהבת המשחק גורמת להם לרצות להדריך, ללמד ולחנך את הדור הצעיר, ואייל יודע שיש לו הרבה מה לתרום הודות לניסיון העצום שהוא רכש במשך השנים באירופה. אבל זה לא יהיה כל כך פשוט. מי יכול לדמיין אותו מקשיב בשקידה להרצאות בקורס המאמנים במכון וינגייט ומכין בצייתנות את שיעורי הבית בדרכו לתעודת מאמן?

ברמה העקרונית, דווקא השחקנים האפורים יותר, שהצלחתם הספורטיבית התבססה על עבודה קשה ומסירות (דוגמת שום, קשטן, איוניר או קלינגר), הם אלה שעשו חיל בתור מאמנים, בעוד למוכשרים זה הלך פחות בקלות. ברמה המעשית, יהיה מעניין לראות איך יתמודד ברקוביץ' עם האחריות החינוכית, כשיצטרך להעניש את הכוכב שלו שלא הגיע לאימונים בתואנה ש"התקלקל לי האוטו". אולי הוא יסע לחמת גדר כדי לחשוב על זה עם התנינים.

בשורה התחתונה: לפחות לדעתו של דניאל יאמר, יש פוטנציאל. איכשהו, אנחנו לא רואים את זה מצליח.

אם קיים תפקיד משמעותי אחר בעולם הספורט, שמשלב גם התעסקות בכדורגל, גם חשיפה תקשורתית, גם הבעת דעה מקצועית וגם העדפה לפרובוקטיביות – הרי זהו הפרשן. לו ברקוביץ' יוכל לחשוף בפני צופי הטלוויזיה רק קמצוץ מראיית המשחק המופלאה שלו, זו שהפכה אותו לאחד מגדולי המוסרים בפרמירליג, הקוסם יוכל להיות אחד הפרשנים האטרקטיביים שנראו על המסך. דיבורו המתגלגל והכריזמתי, חוסר היכולת שלו לנהוג בפוליטקלי-קורקטיות ושחצנותו הטבעית עשויים ליצור מפלצת תקשורתית זוללת רייטינג, ההאוורד סטרן של הכדורגל, ההפך הגמור של דני נוימן. חיבתו הגלויה למיקרופון ולמצלמות תשתלב עם הניסיון שצבר ועם הידע המקצועי שלו. הוא יקטול כל מה שזז ללא רחמים, שפתו הבוטה תשתלח, תתנגח, תתלהם ותבקר, ואנחנו נצפה מהצד בהנאה.

אך כמו ככדורגלן ואדם, גם כפרשן לאייל יש פוטנציאל גדול להגיע לידי מיאוס. מהר מאוד הוא עלול לנצל את תפקידו לסגירת חשבונות אישיים (עיין ערך שלמה שרף), להתחיל להשתולל באולפן ולהרגיש חופשי מדי (ראה מקרה לייזי גורדון) או לדבר על עצמו יותר מדי (ראה "בסלון של האווירון").

בשורה התחתונה: זה חייב לקרות, וחבל על כל דקה.

סביר להניח שבמעמדו הנוכחי אין לברקוביץ' פנאי להתעסקות בשטויות. מבחינתו, הוא מוכן רק לדבר אחד – להיות בעל הבית. יש לו את האמצעים הפיננסיים, יש לו את הרקע המקצועי, יש לו את החזון לבניית המודל הנכון, ובשנה האחרונה הוא כבר עשה את הצעד הראשון, כשהתעניין ברכישת עירוני רמת השרון מהליגה השנייה. בעיני רוחו הוא כבר מדמיין את האימפריה הקטנה שהוא עומד לבנות, כולל ייבוא מאמנים מאירופה, בית ספר לכדורגל שיפתח כישרונות צעירים, בניית תשתית רחבה עם ראייה לטווח ארוך והקניית תרבות ספורט שמבוססת על ערכים מהיבשת. מישהו חייב לנער אותו ולהזכיר לו את המציאות הקשה.

אסור לשכוח מי הם הקולגות שלו בכדורגל של ארץ הקודש. מהר מאוד הוא יגלה שעיקר ההתעסקות של בעלי קבוצות בישראל סובבת סביב מאבקי ביורוקרטיה עם איצ'ה ופיצ'ה. אם הוא לא ייזהר, אייל עשוי לשכפל את ברקוביץ' האחר בספורט המקומי. מ.י.ק.י האגדי, עוד שחקן עבר עם רקע מפואר, שהגיע לכדורסל עם חזון בגודל האגו שלו, ולאט לאט מצא עצמו כעוד עסקן מדרגה שנייה בתחתית הליגה. מצד שני, כמו מיקי, הוא יוכל לארגן קבוצה לבני המשפחה שלו.

בשורה התחתונה: אולי סוף סוף ניר ברקוביץ' יראה מגרש.

זה, למעשה, צריך להיות החשש הגדול ביותר של ברקוביץ': להפוך בסופו של התהליך לכולבויניק של הכדורגל הישראלי. גיורא שפיגל, ובעיקר מוטל'ה שפיגלר, כבר השלימו את המהפך. גם הם התחילו כסופרסטארים מקומיים ופרשו ככוכבי על אחרי קריירה אירופית, לאחר מכן הם הצליחו כמאמנים, אך מאז כבר פוטרו כמה וכמה פעמים ונאלצו לפנות לפרשנות. אחרי שגם משם הם נופו מחמת מיאוס, כיום הם מתפקדים כסותמי חורים: מדי פעם מפרשנים פה ושם למרבה במחיר, ובמקביל הם חצי סוכנים חצי-עסקנים. בשבועות האחרונים, לדוגמה, הם שימשו כמתווכים, מתורגמנים וסנג'רים של פיליפ חבאבו. נדמה שזה תהליך בלתי נמנע, שבסופו הופכים לנודניקים הרשמיים של הכדורגל הישראלי, שנדחפים לכל פינה. בימים אלה משלים את המהפך שלמה שרף באופן סופי.

בשורה התחתונה: מסיבת יום העצמאות של שנת 2030 תיערך בחצר של ברקוביץ'.