חובתם האזרחית

1. מאי 2006, במכבי אין חדש. אז הפעם זה לא נגמר במפח נפש, וסל הניצחון של פארקר הוא אולי ניסיון עקר להשכיח את ההיעלמות שלו מהגמר בפראג, אבל העונה הזאת, ובמיוחד הסיבוב השלישי הכל כך מיותר, לא באים טוב למכבי. שוב משחק חוץ, עוד פעם קהל עוין ושחקנים שנופלים על הרצפה, למה צריך את זה לעזאזל? הרי לכולם ברור שבסוף זה יסתיים בשני ערבים בכחול-צהוב בהיכל גועש, ועם דמעות התרגשות אחרי האליפות המאה אלף.

פיני גרשון שוב עלה על הפרקט בכפר בלום ללא שר ההגנה מייסיאו באסטון. בעצם, לאור האפתיות המכבית בצבע, שאיפשרה לליאור אליהו ואוצ'ה נסוונו לקלוע 34 נקודות ב-13 מ-14, יהיה יותר נכון להגדיר את באסטון כמשרד ההגנה. אבל זה בסדר. אם המאמן יכול לבקר קברי צדיקים במקום האימון של ערב גמר גביע אירופי, זה בסדר שהאמריקאי ייסע לסגור עניינים בספרד על חשבון משחק ליגה. אחרי שהתכוננו עונה שלמה לצסק"א ופנתינייקוס, מצאו את עצמם הצהובים במרדף אחרי קובי אייזיק ולירון צ'רנה. קשה, קשה הפיכחון. הים הוא אותו ים, סולומון הוא אותו סולומון. לפחות יניב גרין זכה לתשע דקות של משחק – שלל של עונת יורוליג שלמה.

אבל נחמה אחת גדולה יוצאת מהערב הזה בגליל. אם צביקה שרף הספיק לחזור בזמן לסיום המשחק, הוא חזה בודאי בפנטזיה שסידרה לו רוחמה אברהם - המתאזרח הבא של נבחרת ישראל, ג'יימי ארנולד. אז ארנולד הוא אולי סקורר שלא ממש שומר, שחקן שמחפש את הטבעת ולא ממש תורם באספקטים האפורים, אבל יהלום של ממש על רקע היכולת העגומה של גבוהי הנבחרת כחול-לבן.

2. השלווה בה קיבל אבי אשכנזי את ההפסד הביתי לירושלים, בדומה למחמאות שהרעיף על שחקניו בשבוע שעבר ביד אליהו, מלמדת משהו על נהריה של השנה. היחידה המגובשת, החזקה (בעיקר מנטלית) והעוקצנית מימי פלדג'ר וקמבל הפכה כבר לזיכרון רחוק. הקהל המידלדל בעין שרה זוכה השנה לראות חבורת שחקנים, שמשחקת כמו באול סטאר. עם התקציב של נהריה ובליגה כמו שלנו זה מספיק למקום רביעי, אבל לנצח קבוצות רציניות פשוט אי אפשר ככה. כישרון יש שם, ולפעמים גם כמה דקות של חיבור, אבל גם סף שבירה נמוך שאחראי למאזן 8:0 מול שלוש הראשונות. בשבוע הבא מול ראשון לציון יש לנהריה הזדמנות אחרונה להוכיח שהיא לא תגיע לפיינל פור כחלק ממופע הפירוטכניקה של מכבי.

אבל לנהריה היתה גם מחצית ראשונה טובה, ששוב חשפה את הנזק שעושים לירושלים החורים של אוסטין בהגנה, וחוסר היכולת לנצל את היכולות האתלטיות של מייסון בצד השני. אבל אז הפקק האדום קפץ, ואחרי הרבה יותר מדי זמן נתנה שלישיית הגארדים ג'נקינס, מייסון וטפירו טעימה קטנה ממה שדבק יכול לעשות. אחרי חופשת הקרסול נתן ג'נקינס תחושה כאילו יש לאדלשטיין כלים מול הצהובים, טפירו חזר להריץ התקפות מעבר אחרי חודש נוראי, ומייסון היה שם כדי לעשות את הדברים שביותר מדי משחקים העונה לא נתנו לו.

צחוק הגורל, האקס-פקטור של אדלשטיין היה דווקא הסנטר הג'ינג'י המסופסל מרקוביץ', שהראה למאמן שלו מה הוא יכול היה להרוויח ממנו העונה עם מעט יותר סבלנות. אשכנזי כבר מזמן מתגעגע.


3. עם שבעה ניצחונות מתשעה משחקים, שלושה מהם בהארכה אחרי פיגור גדול, לא פלא שמוטי אמסלם הרשה לעצמו לומר בסיום שכבר באמצע הוא ידע שזה יגמר טוב. ההמצאה של גבעת שמואל עובדת, והוויתור על זר רביעי בינוני, שסותם את תבנית המשחק הפך לפיתרון קסם. תראו את בני השרון. עמית תמיר מחזיר בדאבל דאבל, משה ברנר קובר כהרגלו שלשות חשובות, נעימי עולה מהספסל ונותן מלחמה ואפילו אורן אהרוני הפצוע עושה את שלו עם הניסיון שנותן איזון מהספסל. הנה עוד טיעון ברשימת הפרו-ישראלים הארוכה שלי.

גבעת שמואל נמצאת ב"זון". אחרי שהתאבלו שם במשך חודשים נמצאה הדרך לנצח משחקים בליגה הזו, ועם התנופה הנוכחית בתוך שבועיים יספרו שם את המרחק מנהריה. ככה זה כשיש לך זר אחד נהדר, עוד שניים שיודעים איך להשתמש בהם כך שלא יעשו נזק וחבורת ישראלים, שמשלבת ניסיון עם חוצפה ואנרגיה. לשתי היריבות לתחתית, רמת גן ורמת השרון, לא תהיה תשובה. כנראה שהקבוצות הללו תמצאנה את הדרך לחבר ניצחון ביתי מול קבוצה שכבר חולמת על הים, אבל את המחיר על ריבוי זרים בחמשת אלפים דולר הם ישלמו. אם לא תקרה פה רעידת אדמה, סיפור היורדות נסגר כבר הערב.