אליל ישראלי

לכל אחד יש את אליל הילדות שלו, את השחקן שרק המחשבה על לראות אותו עולה אל הדשא משחררת חזיונות דמיוניים, כמו שרק אוהד צעיר יכול לרקום. מבעד לדור הנפילים שצמח בליגה שלנו בימים ההם - אלי אוחנה, חיים רביבו, ניר קלינגר, איציק זוהר, אבי נמני ואפילו נסים כהן - נצץ לי אחד צנום באופן ברור כשמש: אייל ברקוביץ'.

בתור חובב ספורט מושבע לא עניין אותי כלום, וכל משחק של אייל, אם בחיפה ואם באחת מקבוצותיו באנגליה, היה בשבילי מפלט של שעה וחצי למשהו שמבטיח הרבה. כמו דיסק חדש של להקה שאתה אוהב, או דייט ראשון עם בחורה, שאתה רוצה כבר הרבה זמן. אייל, ועל כך אני חייב לו את נאמנותי (למרות הבושות שעשה לאוהביו לאורך הדרך), אף פעם לא איכזב. משחק שלו היה משחק, נגיעה שלו בכדור היתה נגיעה, תשוקה היתה תשוקה. הוא תמיד סיפק קבלות.

כלי התקשורת בארץ אמרו ש"ברקוביץ' חלש", ש"אין לו חוסן פיזי לשחק באנגליה". ברקו כבש במשחק הפרידה שלו מהליגה מול ראשון לציון, והוציא לשון ארוכה למצלמות, בה אמר: "לא מספיק חזק? מה לכם ולכדורגל". לא חלף זמן רב, וברקו הוציא עוד לשון כשכבש צמד לרשת של פיטר שמייכל ובישל עוד שלושה במשחק הביתי הראשון שלו בסאות'המפטון. את הרגע הזה קיבלתי בלייב מסטמפורד ברידג', דרך הטרנזיסטור של אחי, שהיה מכוון על הבי.בי.סי. התקציר, שהגיע אלינו רק בערב, הבהיר לי שזו רק ההתחלה.

הרבה לפני שהפרשיות הלא נעימות התחילו לצאת החוצה, ברקוביץ' השחקן הפך להיות המנוע של ווסטהאם יונייטד, אורח קבוע בנבחרת המחזור, איש המשחק לעיתים תכופות, ואחד מחמשת הקשרים הטובים באנגליה. את המילים האחרונות אמרו אנשים כמו גרהאם סונס, קווין קיגן, קני דלגליש, ג'ון בארנס, ויסנטה דל בוסקה וריצ'ארד נילסן. פרשנים ספרו אותו יחד עם זידאן, ז'וניניו, וזולה כעושי המשחק הטובים בעולם. לא היה שחקן ישראלי סביבו בנו קבוצות בפרמייר ליג, עד שהגיע אייל. מספרים לכם על בניון? למרות כשרונו העצום, יש לו עוד הרבה לעבור עד שהמשקל שלו בקבוצה יתקרב לזה של הקוסם. תשאלו את האוהדים של הפטישים.

רבות נכתב ונאמר על אופיו הבעייתי, שמנע ממנו להגיע באמת הכי רחוק שאפשר: ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד. לכל בר דעת שמבין את המשחק לא היה ספק שבשיאו הוא היה יכול להשתלב שם בקלות. אבל אייל לא היה מושלם מחוץ למגרש, כמו שגם על הדשא היו לו חסרונות, כמו משחק הגנה ובעיטה לשער. מי שאהב אותו ואת מה שנתן על המגרש הצליח לבלוע את הרוק ולהמשיך הלאה. אחרים התחילו לסלוד. מעבר להיותו אולי הכדורגלן הישראלי הגדול בהיסטוריה, ברקוביץ' גם ייזכר כאחת מדמויות הספורט הצבעוניות ביותר. העיתונות תמיד חיבקה אותו כמו שמחבקים ביצת זהב, שמטילה ציטוטים מפוצצים.

רק לפני ימים ספורים כתבתי טור הקורא לאייל להמשיך לשחק עוד שנה. ראו עליו במשחקים האחרונים שיש לו עוד מה לתת. הקצב של הליגה שלנו יכול לאפשר לו לשחק עוד שנה בקלות, אם רק היה נופל לקבוצה הנכונה. אבל ברקוביץ', כמו כולם, הביט לאחור ולא קדימה. הוא הבין שהעונה האחרונה טישטשה את כל מה שבנה לפני כן.

לפחות עבור כל אוהדי הנבחרת ב-15 השנים האחרונות, אוכלוסיית חיפה והצפון, כמה תל אביבים שפויים ולונדונים ורדרדים ורווי אלכוהול, התנועה הפוסקת ללא כדור לא נעצרה. היציאה המהירה מהמקום עם הכדור עדיין מתרחשת. ההשתחררות במרכז השדה בנגיעה אחת עדיין תעלה בדמיון פה ושם, והכדור הזה, המחושב והמדוד, שנע על הדשא כמו על שולחן הסנוקר הירוק, ימצא לבסוף את היעד. תודה, אייל.