האלוהים של פיני עייף

לפני כ-19 שנים, בהיותי חייל, נסעתי בטרמפ צבאי מצומת יד מרדכי לבאר שבע. היה זה יום קר בחודש ינואר, ואני לבשתי מעיל צבאי, כשעל ברכיי רובה גליל ותיק גדול. ישבתי במושב שמאחורי הנהג, ובמושב שליד הנהג ישב חייל במדי צנחנים. בצומת נתיבות ירד החייל מהרכב, וחשבתי לעבור למושב הקדמי, משום שישבתי דחוק מאחורה. אבל בגלל עומס הדברים שהיו עליי התעצלתי ונשארתי במושב האחורי.

חמישים מטר לאחר הצומת איבד הנהג שליטה על הרכב – רנו 4 צבאית – והתהפכנו שלוש פעמים בשולי הדרך. המושב שליד הנהג נמחץ לחלוטין, כך שהעצלנות שלי הצילה אותי ממוות או מנכות קשה, אבל במהלך התאונה נחבטתי בצלעותיי מהרובה שהיה על ברכיי. בעודי עומד לצד הדרך, המום מהתאונה ונאנק מכאבים, עצרה מכונית כדי לבדוק מה שלומנו. הנהג, אדם חובש כיפה, אמר לי: "יש לכם מזל שהתאונה קרתה קרוב לקברו של הבאבא סאלי. זכותו של הבאבא סאלי הגנה עליכם. אני מציע לך, כשתגמור עם בית החולים וכל הסיפורים האלו, לעלות להשתטח על קברו של הבאבא סאלי ולהודות לו".

כמעט כל אדם שניצל ממות בתאונת דרכים, פיגוע או מלחמה יכול בוודאי לספר על צירוף הנסיבות המופלא שהוביל להצלתו (כשם שכל אדם שנפצע קשה, או אנשים הקרובים למי שנהרג, יכולים לספר על צירוף הנסיבות האומלל שגרם למוות או לפציעה). רבים מהאנשים שעברו אירוע קשה יכולים לספר איך ברגעים אלו קפצו עליהם כל המחזירים לתשובה במיניהם וכל אנשי הלחשים והכשפים וניסו להשתמש באירוע כהוכחה לקיומו של האל המגן עליהם. אבל ככל הידוע לי, רק פעם אחת התמזגו הדברים לכדי אירוע אחד, פוטוגני להפליא, שהועבר למיליוני אנשים בשידור חי: השלשה המופלאה של דרק שארפ.

ואכן, מיד לאחר השלשה בא המקובל פיני גרשון, שהביא עמו מ"אליפות הדובדבנים" בגליל את שחקני החיזוק בדמות אנשי חב"ד, וטען שיד אלוהים הייתה בדבר. ידיו של גוסטאס, אמן קליעות העונשין, רעדו לא בגלל גודל המעמד, חוסר ניסיונו או רבבת הצהובים העוינים ששרקו לו בוז, אלא בגלל אלוהים. השלשה של שארפ נכנסה לסל לא בזכות המזל, אלא בזכות הקדוש ברוך הוא. וסופסוף נמצאה התשובה לשאלה התיאולוגית החשובה "היכן היה אלוהים בשואה": הוא כנראה היה עסוק בתכנון הניצחון של מכבי ת"א על ז'לגיריס קובנה.

וכך, במשך שנתיים לא חדל פיני גרשון מהמיסיונריות הבזויה שלו, שבצירוף כישוריו המופלאים כמאמן כדורסל הובילה גם אתיאיסטים רבים מאוהדי מכבי לאמץ אל חיקם את אנשי חב"ד המפזזים סביבם. ההילה שיצר סביבו פיני גרמה גם לפרשנים שקולים כמו אביב לביא ועופר שלח להסתנוור מהצגה מבריקה אחת של מכבי, לאחר עונה שלמה שבה קרטעה הקבוצה, ולטעון שמדובר בקבוצה מושלמת שיכולה להפסיד רק לעצמה.

אבל אז בא אטורה מסינה. לא אלוהים, לא טיפוס משיחי, לא אדם שזכה לברכה מקדוש או מקובל כלשהו, סתם מאמן כדורסל מעולה וטקטיקן בחסד. מסינה הראה לגרשון איך אפשר לנצח את הקבוצה שלו (בל נטעה: בגלל יתרון הכישרון העצום של מכבי, ההפרש היה רק ארבע נקודות. בקרב בין המאמנים הביס מסינה את גרשון ללא תנאי), ופתאום, אחרי המשחק, ראינו פיני אחר: מאמן שקול, לא מתלהם, שמדבר יפה ובמונחים מקצועיים, ולא מתבייש להודות שמגיע לקבוצה השנייה לנצח. כן, השפיות חזרה סוף סוף למחננו, וגרשון לא זכה למעמד של כמעט אל שהיה לו לפני המשחק, כשנראה היה לכולם שההתמודדות מול צסק"א היא לפרוטוקול בלבד.

ואם לאתיאיסט כמוני יש בכל זאת אמונה בקיומו של כוח עליון כלשהו (שאינני יודע מהו וכמובן שאיני סוגד לו), הרי היא נובעת בדיוק מרגעים כאלו: רגעים שבהם שוב אנו רואים עד כמה הפכפכים חיינו, ועד כמה קצרת חיים היא תהילת האדם: להבדיל אלף אלפי הבדלות, מי שנדמה היה כקיסר ישראלי כל יכול הפך תוך שעות ספורות לצמח חסר אונים, וגם מי שנראה היה שהקדוש ברוך הוא מוביל אותו לתהילת עולם חזר להיות בסך הכול מאמן כדורסל מעולה. אלוהים, שלפני שנתיים גרם לידיים של גוסטאס לרעוד, לא היה עם מכבי כשלנגדון מצסק"א עמד על הקו, שניות ספורות לסיום, ביתרון של שתי נקודות לקבוצתו. יכול להיות שאפילו לו נמאס מי שכל כך הרבה זמן נושא את שמו לשווא.