סוף עונה!

יש משהו קסום באווירת סוף עונה. כשהמתח של המאבקים האמיתיים מתפוגג, האווירה במגרשי הכדורגל הופכת לחופשית ומשוחררת, ועבור אוהדים רבים ההקלה הזו יוצרת את תקופת האושר היחידה במהלך השנה. בזמן שאוהדי כפר סבא ונצרת עילית המסכנים ייאלצו להמשיך לסבול מהמתח המעיק ולכסוס ציפורניהם בעצבים, שאר חובבי הכדורגל בישראל יכולים לצעוד ברוגע לעבר האיצטדיונים הריקים, להימנע מהדוחק בכניסה, לתפוס את מקומם הקבוע, להניח רגל על רגל, להתרווח בנינוחות בכיסא הפלסטיק המאובק ולצפות בשלווה במשחק. מזג האוויר אביבי, קולות השחקנים נשמעים בבירור, אף אחד לא מסתיר, אין תור בשירותים, האלימות ביציעים נעלמת ואפילו מוכר הארטיקים נוהג בנימוס. מה נאמר, אידיליה.

גם המשחק עצמו עשוי להרוויח. כשכל הגורמים מחויבים לאווירת השאנטי, המערכים הטקטיים מתפרקים, ההגנות מתרופפות, ואפילו מדי פעם נכבשים גם שערים. ובכל זאת, חובה עלינו להזהיר כי הנוכחות באיצטדיונים במשחקי הגארבג'-טיים גוררת עמה בעייתיות, ולא פעם סיטואציות מביכות: כשאתה מביט לצדדים ומזהה את עשרות הגברים המשועממים וחסרי החיים שעוברים איתך את אותה חוויה, אתה עשוי להבין שמשהו משובש בחיים שלך אם זה מה שאתה בוחר לעשות בזמנך החופשי. אבל למען האמת, את זה כבר ידענו לפני. אז רבותיי, עכשיו זה הזמן ללכת למגרשים. נותרו לכם רק שני מחזורים.

(פז חסדאי)

אני מת על סוף העונה. לאלו שכבר גמרו אותה, עושה ההתאחדות טובה וקובעת את המשחקים ליום שבת, בצהרים המאוחרים. בלומפילד בשלוש וחצי בצהריים, פלאשבק לימי גדעון הוד, לשער הניצחון של משה מוסטרל בדקה ה-87 מול עופר פביאן ומכבי פ"ת בעונה של הארצית. בתקופה שהטרנזיסטורים שלטו ביציע, בטוטו היו 14 משחקים, צעיפים היו עדיין פריט לבוש, 2000 איש בשער 5, משה סיני סגר לנו את שער 7 והתחרינו על המקום השישי. אז התחיל אבא שלי לקחת אותי לבלומפילד. אז כל משחק נראה כמו משחק סוף עונה.

אני מת על סוף העונה. האווירה הנינוחה אחרי עונה חמישה משחקי דרבי, הלחץ שירד אחרי שני המשחקים האחרונים מול בית"ר. בתקופה הזאת עולים על מדי חודש מאי בליגת העל הישראלית, מכנסיים קצרים, כפכפים, ושני אקמולים למחוק את ההנגאובר, אחרי ליל הוללות שנגמר לפני כמה שעות, ויוצאים לחרוש את כבישיה שטופי השמש של הארץ המובטחת, בדרך לבית השני, הוא בלומפילד.

משחקי סיום העונה של הכדורגל הם משחקי טרום העונה של הלחות התל אביבית. החולצה נדבקת לגוף, ושתי שורות מתחת יושב אותו אחד שגם בשנה שעברה שכח לשים דאודורנט. הגרעינים מרגישים יותר מלוחים והשפתיים המפוצצות נותנות להרגשה משנה תוקף, והקפה השחור, הפלא ופלא, מרגיש פתאום הרבה יותר חם. נשמע רע?
אתם לא יודעים על מה אתם מדברים.

אני מת על סוף העונה. בבלומפילד מתכנסת מדי שבועיים משפחה. לא את כולם אוהבים, לא עם כולם מסתדרים. כמו שאמרנו, משפחה. בסוף העונה מגיעה המשפחה האמיתית. הטרמפיסטים עדיין חולמים על מילאנו, אבל לא תראו אותם מול אשדוד או פתח תקוה. השאלה "למה ללכת לראות משחקי סוף עונה" לא מציאותית. את הקבוצה הולכים לראות תמיד, בכל זמן ובכל מקום. מי שמבין את הלחץ שנחווה במהלך העונה, יודע להעריך את השקט שאחרי הסערה בסוף אפריל או בתחילת מאי, ולא יוכל לשרוד אם לא יוריד את המתח.

אין כמו סוף העונה. טוב, אולי רק משחקי גביע הטוטו בתחילתה.

על מנת שהליגה הלאומית תשיב לעצמה את המסורת שנקטעה בעונה שעברה, ותחזור להיות הלה-לה לנד של הכדורגל הישראלי - ליגה סחרחרה שמוכרעת בשריקה האחרונה של המחזור האחרון, הפועל ירושלים חייבת לנצח בשבת את הכח עמידר רמת גן בחוץ.

הכח, השנייה בטבלה, מובילה בחמש נקודות על ירושלים. היא בעיצומה של ריצה מטורפת, שבעה ניצחונות בשמונה משחקים, וניצחון מחרתיים יבטיח לה את הכרטיס השני לליגת העל. ירושלים עשתה גם היא שבע משמונה, עד שנעצרה לפני שבועיים בהרצליה (0-1), שהבטיחה בינתיים את עלייתה, וחזרה לעצמה בשבוע שעבר, עם ניצחון על הפועל באר שבע, גם היא מועמדת לעלות עם מספר נקודות זהה לזה של ירושלים, ואף היא מקווה לניצחון שלה בשבת על הכח עמידר.

מבולבלים? ברוכים הבאים לליגה הלאומית. לירושלים אינטרס ברור שהסדר יושב על כנו, ככל שהדברים אמורים בלאומית, והעניינים יחזרו להיחתך במחזור הסיום. אז, מקווים הירושלמים, יכנס לפעולה האקס פקטור מבחינתם: מישל דיין. אותו מאמן שהפסיד עמם את העלייה במחזור הסיום לפני שלוש שנים, בתיקו 0:0 נגד הפועל רעננה, במשחק שנצרב בתודעה כקלאסיקה לאומית של העת החדשה. דיין וקבוצתו, הפועל אשקלון, שנלחמת נגד הירידה, יארחו את עמידר ר"ג במחזור האחרון.

ואם הפועל ירושלים לא היתה קבוצה שעיקר עיסוקה בעונות האחרונות היה הרחבת המונח "לוזריות" לאפיקי משמעות חדשים, אולי כל ההיפותזה שלמעלה היתה שווה משהו.

כשהתבקשתי למצוא סיבות למה לצפות בשני מחזורי הליגה האחרונים, גירדתי בפדחתי במבוכה, חככתי בדעתי, והתקשתי למצוא סיבה מספיק טובה. בסביבות חודש מאי, מגיעה העונה הספורטיבית של האוהד הממוצע לשיאה – פיינל פור, פלייאוף NBA, גמר ליגת האלופות, וסיומי העונות בליגות השונות. שיא הריגוש. אצלנו, כך הורגלנו כבר שנים, אנחנו נאלצים להסתפק בתחליפים זולים: עוד משחק "גורלי" על הכרטיס לאירופה, עוד קרב תחתית, עוד ספקולציה על חלוץ בראונשווייג שמועמד לבית"ר. מעניין לי את הפרננדז.

הניסיון לימד אותי שכשהעניינים נראים כך תמיד עדיף לחזור למקורות, והמקור היחיד שהצלחתי למצוא, שעדיין לא התייבש ונפל, הוא אייל ברקוביץ'. בדיוק השבוע נחוג יום העצמאות. ערוצי הספורט שטפו אותנו במשחקים גדולים מההסטוריה. לא הייתי צריך לראות שוב את אייל בשביל להיזכר כמה גדול הוא היה. בשבילי, בניגוד להרבה מלעיזים ומחרחרי שנאה בכדורגל שלנו, הוא תמיד יהיה הגדול מכולם. יש עוד הרבה אנשים שחושבים כמוני. מה שלא מפריע לי, אבל צריך לפריע לברקוביץ', היא העובדה שמספר שונאיו שווה למספר אוהדיו.

ברקוביץ' האדם בהחלט יצא פאתטי בלא מעט הזדמנויות העונה, אבל אני מעדיף להסתכל על זה כעל סטייה של גאון. כל עוד הוא על המגרש, מצידי שגם ידליק נפיחות בפריים טיים. במשחקים האחרונים ברקו שוב הוכיח שכשהוא בכושר פיזי, ספורים השחקנים בליגה שמשתווים אליו. ברקוביץ', שלא שיחק כמעט בעונה האחרונה באנגליה, נכנס לדרייב של כושר משחק רק ברבע האחרון של העונה. אבל גם בתמונה הכוללת, היכולת של אייל העונה היתה בהחלט משביעת רצון, במיוחד אם לוקחים בחשבון שקשה לשחק כדורגל שוטף בקבוצה שרוב שחקניה לוקים בכישרון טכני מינימלי. גם לרואה הגדול היה יוצא מדעתו.

מסתמן שברקו לא יעלה לשחק בשני המשחקים האחרונים, אבל למען כל אוהביו (וגם שונאיו, שלא יודו שעמוק בפנים לא היו רוצים לראות אותו פורש), אני קורא לו למשוך איתנו עוד שנה. ראינו שנהנית במשחק מול בית"ר, ראינו את הניצוץ בעיניים בדרבי האחרון. בעידן בו כל מליקסון או טוטו תמוז מקבל 9,000 אינצ'ים בעיתון, תן לנו עוד שנה של משהו אמיתי. ובכלל, כשגרנט כבר לא פה, אולי יש סיכוי לאיזה טלפון מקשטן?

אם החלום שלו לאמן את נבחרת ישראל לא יסתיים באופן מפתיע בבעתה, ליגת העל עומדת להיפרד בשבועיים הקרובים מהמאמן הכי גדול שיצא מתוכה. מסע ניצחון שנפרש על פני כמעט שלושים שנה. דורות של מאמנים התחלפו (דוביד שוויצר, שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברהם גרנט, רוני לוי), הסביבה כל הזמן השתנתה, אופנות ותיאוריות באו והלכו כמו עונות השנה, אבל הוא המשיך לצעוד על אותה דרך.

עם אותו קו, נוקשה, לעיתים נוקשה מדי, לעתים מיושן, אבל ברור, מקצועני, הישגי, בלתי משתפר, בלתי מתחנף, לא מעגל פינות. עם אותם מכנסי באגי מיושנות מג'ינס, אותה חולצת ראלף לורן תכולה, שאשתו צפירה קנתה לו בקיץ, אותם שרוולים מקופלים, אותו שיער לבן משוך לאחור בקפידה, אותן הבעות פנים זועפות על הקווים, אותן תגובות יבשות ולאקוניות בסיום משחק, אותה שתיקה ממושכת ביניהם. יושר מקצועי מנצח, שהוכיח שעד כמה שהכדורגל מתקדם ושיטות האימון מתהדרות בתארים מודרניים, הדרך להצליח במשחק הזה היא עדיין מאוד פשוטה.

בעזרת היושר המקצועי הזה, קשטן הצליח לסחוף אחריו לא מעט שחקנים גדולים, שבדרך כלל היו הולכים ראש בראש עם שלטון הפחד שלו. אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, רונן חרזי, אבי נמני, איציק זוהר, שהביאו לו שש אליפויות, חמישה גביעים, שלושה גביעי טוטו, עם שש קבוצות שונות. בדרך היו גם נפילות כואבות (ירידות ליגה עם כפר סבא ורמת גן) ופיצוצים בלתי נשכחים, אבל בסוף הוא ניצח.

בית"ר ירושלים השכונתית, איתה לקח שלוש אליפויות מתוך הארבע בארון, תמיד התגעגעה לסדר שלו. הפועל ת"א המרדנית, שכמעט ירדה ליגה בלעדיו, חייבת לו את ההישג הגדול ביותר בהיסטוריה שלה. מכבי ת"א ההרציקוביצ'ית, שלקחה איתו את הדאבל החלומי ההוא, עדיין מעלה אותו באוב כאשר היא כואבת את כישלונותיה. כאילו קשטן פיצח את הקוד הגנטי של הכדורגלן הישראלי לדורותיו, על כל אטום ואטום שבו. יודע איך להוציא ממנו את המירב והמיטב.

עדיין מוקדם לנבא כיצד אותה תורת אימון קשטנית תשפיע על נבחרת ישראל ואיך היא תסתדר עם יוסי בניון. אפשר רק להאמין ולקוות שהוא יקבל את ההזדמנות להתוות את הדרך שלו על פני שתי קדנציות, בדיוק כמו קודמו, מה שכנראה אומר שעם הליגה שלנו המאמן בן ה-61 גמר. לא להרבה מאמני נבחרות היה אחר כך חשק לחזור לבוץ של השגרה. לנו יש בשבועיים הקרובים הזדמנות להביט בפעם האחרונה בתופעה ההיסטורית, בכריזמה הפשוטה שלו, שאי אפשר לשרטט במחברת של טון קאנן ולא לומדים באף בית-ספר למאמנים בגרמניה, מסע פרידה שיתחיל בבלומפילד נגד קבוצת נעוריו הפועל פ"ת, יעבור דרך גמר הגביע בר"ג, ויסתיים באיצטדיון האורווה. אם אתם כבר באיזור ומפחדים שהעונה כבר נגמרת לכם, יש לכם סיבה טובה לבוא. מגיע לו.

גביעי אירופה (שנכבשו על ידי הקבוצות הרוסיות) כבר מאחורינו, ליגות אירופה מתקרבות לרגעי ההכרעה, ורק ליגת העל, מופת המקצוענות, התחרותיות והעניין במזרח התיכון משחקת לאיטה סיבוב שלישי. מי שמחפש רגעי דרמה, כמו עבירות טכניות שישרוק ירון זריף, איירבולים תוצרת מרכוס האטן והפסד מפתיע של מכבי תל אביב בדרך לסיבוב האליפות, זה המקום בשבילו.

ועכשיו ברצינות. גם מי שהריחופים של דיוויד לוגן (גארד אמריקני, הפועל רמת השרון. תודו שלא הכרתם) או הלב הרחב של טונג'י אוואג'ובי לא ממש עושים לו את זה, יסכים ודאי עם הסיבה האמיתית בעטיה מוכרחים להמשיך ולעקוב אחרי ליגת העל בכדורסל – נבחרת ישראל. כן, נותרו קצת יותר משלושה חודשים עד מוקדמות אליפות אירופה, וכפי שזה נראה כרגע, למאמן הלאומי צביקה שרף מחכים עוד לילות לבנים רבים בדרך להרכבת הסגל. חברים, הכדורסל כחול-לבן לא יכול להיות במצב גרוע יותר.

מבט שטחי על מצב השחקנים המובילים של קיץ 2005, מדגים את חומרת הבעיה. טל בורשטיין מחפש להתאושש מעונה של סיפסול ופציעה במכבי, והפזילה הקשה לספרד, כמו גם החיפוש אחרי מנוחת קיץ נדירה, עלולים להשאיר אותו בחוץ. מאיר טפירו עייף מקרבות ג'נקינס ואדלשטיין, ונראה קהה מתמיד. עידו קוז'יקרו ויניב גרין, הקו הקדמי הלוחמני והיעיל דאשתקד, הפכו העונה בקבוצותיהם לשחקנים נטולי ביטחון או העזה, שמסתפקים בביצוע עבירות מתוך תיסכול מתמשך. ארז מרקוביץ' פצוע כבר תקופה ארוכה, והחלודה שצבר על הספסל במלחה לא תסייע בחזרתו. אפילו משה מזרחי ושרון ששון, המשלימים את עמדת הפורוורד החלשה של הנבחרת, לא יזכרו לטובה את ההיעלמות באפרוריות של אשקלון ודקות המשחק הבודדות במכבי תל אביב. גם מבט מעבר לים לא מבשר טובות. פרט לגור שלף הנופש להנאתו בליגה הבלגית, חבריו מרוסיה (אפיק ניסים) ויוון (דרור חג'ג') עברו עליות וירידות במעמדם והם רחוקים מכושרם הטוב.

אם חיפשתם עיסוק ספורטיבי לחודש הקרוב, כזה שכולל אתגר, תחושת שליחות ועשייה למען הדגל, שימו נא פעמיכם אל אולמות הכדורסל הקרובים למקום מגוריכם. ההצגה, יורובאסקט 2007, נמצאת מעבר לפינה. זה הזמן להמליץ על השחקנים.

זה שילוב קטלני: הגישה של פיני גרשון לכדורסל ולחיים והסיבוב השלישי בליגת העל. מצד אחד, המאמן של מכבי תל אביב הוא האיש שתרצה על הקווים במשחק מכריע. ברגעים הללו החושים שלו מתחדדים, מינון האדרנלין עולה והסיכויים להפסד יורדים באופן משמעותי. צריך להיות תותח רציני, נניח אטורה מסינה, כדי לגבור על גרשון במעמדים הללו. אין תותחים כאלה בליגת העל בכדורסל, ולכן הסיכויים שמכבי תל אביב תפסיד את האליפות עדיין קלושים, למרות הכל.

אבל הצד השני של המטבע הוא גרשון של משחק הליגה (או היורוליג) חסר המשמעות. בניגוד למאמני עבר של מכבי, כמו צביקה שרף ומולי קצורין, שנהגו לעלות בחיל ורעדה למפגשים גורליים מול הפועל אפרוחי ש' העמק גבת, את גרשון המשחקים הללו משעממים. והוא לא מצליח להסתיר את חוסר העניין. כשהוא מצהיר קבל עם ועולם שדן שמיר ינהל את הסיבוב השלישי, המסר מחלחל לשחקנים. גם בשבילם, בדיוק כמו עבור מאמנם, עשרת משחקי האקסטרה הם מטרד שלא ברא השטן. אם זה לא מספיק, גם כשמכבי של העונה רוצה, לא תמיד היא יכולה, נוכח הבעיות המקצועיות מהן היא סובלת (ונטחנו כבר עד דק). התוצאה: שלושה הפסדי ליגה בחמשת המחזורים האחרונים.

האם הם האחרונים? ביום ראשון הקרוב תארח מכבי את הפועל נהריה, נחנקת סדרתית בהיכל (ואחת הקבוצות המאכזבות בליגת העל העונה), ותנצח כנראה. אחר כך היא מצפינה לגליל, שם כבר הפסידה העונה. ואחר כך דרבי, ונסיעה למגרש נוסף שבו הרימה ידיים, הרצליה, ומשחקים ברמת גן ובגבעת שמואל, שזקוקות לנקודות כדי להישאר. כל כך הרבה מכשולים, כל כך מעט אתגרים, כל כך הרבה זמן אחרי שהעונה נגמרה (זה קרה בפראג, ב-30 באפריל).

המסקנה המתבקשת היא שמכבי תל אביב עוד תפסיד העונה. השאלה היחידה שנותרה היא אם תתיר לקבוצה שבוזה אחרת, הפועל ירושלים, לחלוף על פניה. במקרה הזה, מכבי עשויה לפגוש כבר בחצי הגמר את מכבי ראשל"צ, שכבר גברה עליה פעמיים העונה. אולי אז גרשון יתעורר.