יש סיבה לאובססיה

פסטיבל הפיינל-פור התסיס בשבוע האחרון את כלי התקשורת בישראל, שסערו ורגשו בעקבות האירוע והשלכותיו. הדיון על הפיינל פור גרר עמו שימוש בכמה קלישאות מרכזיות, וכדרכן של קלישאות, רובן נאמרו מבלי משים, נזרקו לאוויר כלאחר יד, בלי שהן בוססו על עובדות נכונות. להלן הפרכה של כמה מהקלישאות ששלטו בז'רגון המקומי.

בביצה הספורטיבית המשעממת של ישראל, מה הפלא שחובבי הספורט עוקבים בכפייתיות אחר המודל ההישגי של מכבי ת"א, ארגון הספורט המצליח ביותר בתולדות המדינה, שמכיל מסורת מפוארת, ניהול מרשים והישגיות חסרת תקדים. לפני כעשור, כזכור, הגיעה לכאן קבוצת הכדורגל של ברצלונה לקראת מפגש מול הפועל באר שבע. ראשי המועדון הקטלאני הכריזו אז כי הם "לא יודעים שום דבר על הספורט הישראלי, מלבד מכבי ת"א בכדורסל". זה מעט מפתיע שבברצלונה יודעים את מה שכאן מסרבים לקבל: אין קבוצה בישראל שהביאה יותר כבוד, שמחה וגאווה לספורט המקומי מאשר מכבי, ולכן המעקב הצמוד אחריה הוא דבר טבעי לגמרי. אובססיה בלי סיבה? אתם בטח מתכוונים לכדורגל.

הכדורסל עדיין נחשב בין חמשת הענפים הפופולריים באירופה, והפיינל פור סוקר בהרחבה על ידי עיתוני הספורט ואתרי האינטרנט הגדולים ביבשת, גם אם לא באותה כפייתיות שאפיינה את הישראלים. אבל בעצם, מדוע בכלל אמור להיות לנו אכפת מה מעניין את היבשת ומה לא? מי אמר שתחומי העניין שלהם צריכים להשפיע על שלנו? להם לא הפריע במיוחד שצחקנו על הקארלינג ועל ההחלקה על הקרח שלהם, ומצדנו, הם יכולים להמשיך להתעניין בביאתלון ובמזחלות ולהשתחוות לפסלים של ישו - אנחנו לא נאמץ את המנהגים שלהם. העיקר שנישאר אלופי אירופה בכדורסל.

בהרכב של ארסנל מול ויאריאל שיחק רק שחקן אנגלי אחד. בהרכב ברצלונה מול מילאן שיחקו שלושה ספרדים. האם העיתונות הקטלאנית נוהגת באותה שנאה עצמית, ויורדת ללא הרף על אוהדי הקבוצה שמעריצים באדיקות "ברזילאי וקמרוני שכירי חרב, שיעזבו אותם לקבוצה אחרת בשביל כמה לירות"? מדהים שעוד לא התרגלנו למציאות בספורט המודרני, שמוכתבת על ידי עקרונות קפיטליסטיים: קבוצות קונות את כישוריהם של שחקני חיזוק תמורת תשלום. ככה זה. רק אצלנו מערבבים מונחים כמו ציונות, פטריוטיזם וגאווה לאומית עם קבוצת כדורסל. אותם אמריקאים לובשי צהוב לא מייצגים את מדינת ישראל, אלא אך ורק את מכבי ת"א, ומי שלא רוצה, לא חייב להסתכל, ומי שלא קופץ אדום.

בכל שנה קם החוכמולוג שנוקט במניפולציה התקשורתית הזו, ומראיין שני תימהונים ממרכז העיר ושואל אותם אם הם שמעו על הפיינל פור. גם אימא שלי לא שמעה על הפיינל פור, ובכל זאת היה לזה 40 אחוז רייטינג. לא קשה יהיה למצוא גם את שתי הזקנות הגרמניות שלא יידעו דבר על אודות המונדיאל שיתקיים ביוני במדינתן. מיצינו כבר את השטות הזאת.

ה"טרמפיזם" הוא מונח פרופורציונלי. אותו אוהד מכבי, שפרסם אמש (שני) טור בנושא האוהדים החדשים שרוכבים על גל ההצלחה, נחשב גם הוא לטרמפיסט בחוגי אולטראס מסוימים. האם הוא נכח בכל משחקי הליגה של הקבוצה? כמה כסף הוא תורם לאביזרי עידוד? מהי בכלל ההגדרה המדויקת של אוהד? האם כל הליברפולים שנסעו בשנה שעברה לגמר גביע האלופות באיסטנבול הם באמת האוהדים השרופים ביותר של הקבוצה מיציע ה"קופ", או שמא רק מדובר באלו שהצליחו לגייס כמה מאות ליש"ט ולקחת ימי חופש מהעבודה הבורגנית שלהם? הספורט הוא כבר מזמן לא רק נחלתם של האוהדים הפנאטים, זה מופע בידורי שפונה לכל המשפחה. כולנו טרמפיסטים באיזשהו מקום, כי כולנו אוהבים ומעדיפים ליהנות מהצלחות. אוהדי הפועל ת"א יכולים להמשיך לקשקש ולטעון שאצלם זה עובד אחרת, אבל למשחק מול צ'לסי בלונדון הגיעו 4,000 ישראלים, למשחק החוץ מול ראשון לציון כמה ימים אחרי הגיעו אלף בלבד. אגב יש שיטה להיפטר מטרמפיסטים: לגרום לקבוצה להיכשל. אבל לזה אוהדים אמיתיים לא יכולים לייחל.

ברור שהיא לא מה שהיא הייתה פעם. פעם היא הייתה קבוצה גדולה, היום היא אימפריה. העפלה לשישה מתוך שבעת הפיינל פורים האחרונים מוכיחה את זה. ההתרפקות על העבר היא תופעה שחלה על האוהדים המזדקנים, הסנטימנטלים, חובבי הנוסטלגיה, אלו שמתגעגעים למיקי ומוטי, לימים היפים של פעם, שהיינו יפים ותמימים, שעוד התרגשנו מספורט. אם תשאלו את הצעירים (או את הצעירים ברוחם), מכבי היא הדבר האמיתי, קבוצה אטרקטיבית והתקפית, שמוערכת בכל אירופה. אין חובב כדורסל ביבשת שלא שקשק מפחד בשלוש השנים האחרונות כשהוא שמע את השם מכבי ת"א. אין אוהד צהוב שלא מתרגש מהאתלטיות של באסטון ופארקר, מהחוכמה של וויצ'יץ' ומזרחי ומהנחישות של שארפ ופנאן. אם יש אוהד כזה, הבעיה היא אצלו, לא בקבוצה. ולמרות שמכביסטים לא נוהגים להתרפס בפני הקבוצה שלהם אחרי הפסדים, עכשיו, כשתם עידן לקראת פרישתו של פיני, אנחנו מורידים את הכובע בפני החבורה המופלאה הזאת, שלא תישכח במשך שנים ארוכות, מוחאים לה כף ואומרים: תודה לך מכבי.