אליפות של מאמן

האם היה זה הביטחון המופרז שאחרי הצגת הכדורסל מול טאו, או שמא הרוויה והעייפות מעונת כדורסל אמוציונלית ומתישה? אולי העיסוק האובססיבי ערב המשחק בטיולי השבת של פיני גרשון (שפסח על האימון המסכם לפני הגמר), או חוסר היכולת של הצהובים להגיב להגנה אגרסיבית, נחושה וגמישה, שניטרלה לחלוטין את משחק ההתקפה שלהם? 48 שעות אחרי שהפכה לפייבוריטית מוחלטת בדרך לתריפיט, נראה כאילו מכבי תל אביב הגיעה למיצוי יכולותיה. האנרגיות נגמרו.

שלוש דקות של הלם באדום מול המטריה האוירית של באסטון הסתיימו בשלשה של מתיאס סמודיס, שנתן את הפרולוג להופעת השפן שייעד לו מאמנו, אטורה מסינה. המאמן האיטלקי העמיד לאורך כל המחצית הראשונה שפן שני, תורן בגובה 217 סנטימטרים. סברסנקו הענק היווה את הבסיס להגנה אזורית מדהימה, שחנקה את הפיקנרול הצהוב, והותירה את מכבי תלויה בחסדיו של וויל סולומון. בניגוד לחצי הגמר, פארקר התרחק מהכדור, וויצ'יץ' התקשה מול המשחק הפיסי, ובאסטון כילה את כוחותיו בהגנה. ההגנה של צסק"א כפתה על הצהובים ההמומים 20 איבודי כדור, מספר שאיתו לא מביאים גביע.

אחרי שעשה לסולומון כמעשה פריג'יוני אבל ראה יתרון של 11 נקודות הופך לשיוויון, שינה המאמן האיטלקי קונספציה ועבר לשחק עם שני פורוורדים אתלטיים, שאחד מהם (סמודיס) הרג את מכבי שוב ושוב עם זריקות מכריעות מחוץ לקשת. פיני גרשון, דווקא במשחק עם יתרון נדיר בריבאונד (25:37), עמד חסר אונים אל מול ההתמוטטות של החבורה המובילה שלו. העובדה שמי שהחזיק בכדור בדקה האחרונה היה דווקא ג'יימי ארנולד (בערב סביר בהחלט), מספרת את סיפורם של הצהובים בגמר.

ניהול המשחק המבריק של פיני גרשון, והיכולת של המשפחה הצהובה להחזיק קרוב לחזה חבורה של שחקני NBA לגיטימיים, בעלי יכולת אישית מגוונת ואופי יוצא דופן, הצליחו להשאיר בחיים עונה מלאת תלאות כמעט עד הרגע האחרון. מכבי הגיע לשיא משחק אחד מוקדם מדי, אבל הרימה ידיים מול מאמן טקטיקן מהדרג הראשון, ששבר רצף כישלונות בן 35 שנה עם קבוצה פחות מוכשרת מהצהובים. הדמעות והאיפוק של מסינה בסיום לא יכלו שלא לעורר סימפתיה גדולה אל האיש הנבוך והצנוע. הגביע כולו שלו.

אמצעי התקשורת בארץ עשו בימים האחרונים הכל כדי להפוך את חגיגת הכדורסל האירופי לחג לאומי של ממש. הפסטיבל הצהוב כלל מעקב חודרני אחרי המאמן בהתקרבותו לדת, תיאור פרטני של קורות חייהם של השחקנים החל מלידתם, ואפילו התגייסות לאומנית של חיילי צה"ל ואנשי בידור. מי שלא לובש צהוב הפך, כרגיל, לאוייב האומה. אפילו ראש הממשלה, אחד שמבין לרחשי ליבו של העם, פתח את ישיבת הממשלה במה שחשוב באמת – הגביע.

אחרי שבלון האופוריה נופח עד כלות, הגיע הזמן להוציא אט אט את האויר. למי ששכח, מדובר בסך הכל במשחק הכדורסל, זה שכבר שנים סובל משחיקה מתמדת בעניין ובפופולריות ביבשת הגדולה, שתושביה אינם מתאגדים סביבו. התקווה להיסטוריה ספורטיבית היתה לגיטימית, בהיסטריה לא היה צורך.