וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כשמכבי עוד הייתה שלנו

27.4.2006 / 15:20

כותבי וואלה! ספורט נזכרים בפיינל פור האחרון שריגש אותם – במוסקבה, בתל אביב, בסלוניקי ובגנט. בפראג חלקם כבר יהיו אדישים

מוסקבה 2005: שהמדינה לא תתערב (פז חסדאי)

במובנים רבים, דווקא האליפות השנייה, זו שבאה אחרי ה-44 הפרש על בולוניה ביד אליהו, הייתה המתוקה ביותר עבור האוהדים הצהובים האמיתיים. הפיינל פור בת"א לא היה חגיגה ספורטיבית סטנדרטית בהשתתפות קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, אלא משימה לאומית-פאשיסטית, שאליה התגייסו כל הגופים הממשלתיים. משטרת ישראל, כזכור, בראשות צחי הנגבי, הסכימה לממן מכספי המדינה את כוחות השיטור באירוע הפרטי של אגודת מכבי ת"א; הממשלה הטילה סגר על השטחים וכלאה שלושה מיליון פלשתינאים כדי שחס וחלילה לא יהיה פיגוע שיסכן את קיום המשחקים; הציבור, כולל מיקי חיימוביץ' האדומה, התגייס כולו למאמץ ההסברתי שהתעקש על קיום הפיינל פור בת"א; למשחק הגמר עצמו הגיעה סוללת שרים, אנשים שלא דרכו מימיהם במגרש כדורסל, שהובלו אחר כבוד אל היציעים כדי לצפות מקרוב בקבוצה של המדינה. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו התערב כשאיפשר לכדור של דרק שארפ להיכנס. אוהדי מכבי הרגישו שלקחו מהם את האירוע. לא אכפת להם להיות הקבוצה של המדינה, כל עוד המדינה לא מתערבת.

רק בשנה לאחר מכן הכל נרגע וחזר לקדמותו. הפיינל פור שב למימדיו הטבעיים כאירוע ספורט שולי, ואוהדי הפועל ת"א כבר לא התביישו לשנוא אותם בגאון ולתמוך בצסק"א. ואז במוסקבה קבוצת הכדורסל המצוינת עשתה את המוטל עליה, ניצחה בשני המשחקים המכריעים בזכות יכולת מצוינת, ואיפשרה לאוהדיה האמיתיים להתפנות לחגיגה ספונטנית בכיכר מלכי ישראל. חגגנו שיכורים עד אור הבוקר.

תל אביב 2004: פארקר הופך לאלוהים (דני בורשבסקי)

יכול להיות שראיתי שחקנים טובים יותר, בטוח ראיתי ביצועים מלהיבים יותר, אבל מעולם חשתי באוזניי דציבלים כאלו, שהרעידו את היכל נוקיה בזכותו של אדם אחד, אנתוני פארקר. מה שהאיש הזה עשה בחצי גמר פיינל פור 2004 בתל אביב מול צסק"א מוסקבה, ייחרט בזכרוני לעד. מבחינתי, זה היה הגמר האמיתי של היורוליג. אחרי הדרבי האיטלקי הצמוד בין סקיפר בולוניה לסיינה, ההרגשה הייתה שרק הרוסים יכולים לעצור את מכבי ת"א.

זה היה למעשה המשחק המותח ביותר של מכבי ת"א מאז ועד לטורניר בפראג, הבא עלינו לטובה. הרוסים לא התרגשו מהעידוד המסיבי ופתחו פער של 11 נקודות במחצית הראשונה. מכבי ת"א צימקה עד להפסקה, אותן 15 דקות שאני זוכר כל כך טוב. פרק הזמן הזה קטע לי את הפסקת העישון הארוכה ביותר בתולדותי והמתח גרם לי למיחושים מוזרים בצד שמאל של בית החזה. כן, גם אני נולדתי צהוב, אבל מהדור הישן, זה שאיבד עניין נוכח האמריקניזציה. בכל זאת, לא אכחיש, המעמד ריגש מאוד.

4 סיגריות ו-200 גרם קשיו החזירו אותי מסוחרר למחצית השניה. זו הייתה העונה הראשונה של הצמד איי.פי את שאראס במכבי ת"א והאמריקאי היה עדיין אהוד יותר. הוא היה היחיד ששמר על קור רוח כדי להוביל את מכבי ת"א להפך במחצית השניה. שני ההאלי הופס שלו, שסימנו את הבריחה של מכבי ת"א והעלייה למשחק הגמר, פשוט עלו על כל דמיון. באותו יום, אף קבוצה לא הייתה מסוגלת לעמוד מול אנתוני פארקר, האיש שהפך למלך ליום אחד או למעשה לאלוהים לסוף שבוע. וכמה שאלוהים היה גדול על סקיפר בולוניה במשחק הגמר.

סלוניקי 2000: האחרון שעוד ריגש (שחר פרנהיימר)

מעולם לא הייתי משונאי מכבי, וגם אני גדלתי על המשחקים של ימי חמישי. אבל התהליך שעבר על הקבוצה ועל המפעל מאז הפיינל פור ההוא הפך אותי אדיש לתופעת "הקבוצה של המדינה". כשאני רואה גדודים של אנשים בגילאי העשרים לחייהם, שגילו את היורוליג בשנים האחרונות, מאז הפכה מכבי למעצמה הכלכלית והמקצועית שהיא היום, ומתלהבים מעוד ניצחון על קבוצה טורקית חסרת כישרון, אני מוצא את עצמי נהיה בשניה ציני ומריר.

לך תסביר להם שמשהו פה מעוות: שהיריבויות הגדולות של פעם כבר כוסו באבק, לך תסביר להם איך אולם שלם היה מגיע רק בשביל לשמוע את הבוז לדינו מנגין, פאנאיוטיס ינאקיס וניקוס גאליס בהצגת השחקנים, שהיו למכבי בעבר שחקני בית. אבל להם לא אכפת. בשבילם זה בידור, זו גאווה לאומית.

הפיינל פור בסלוניקי ב-2000 היה האחרון שעוד עשה לי משהו בתור אוהד כדורסל. הדרך ההרואית בה מכבי העיפה את בולוניה בדרך לאירוע, הקבוצה האינטליגנטית שבנה פיני גרשון, והעובדה שמכבי ת"א נעדרה מהאירוע שמונה שנים תמימות הפכו אותו למרתק ומרגש. לכל הגורמים האלה התווסף אחד בשם עודד קטש, שנתן את הטוויסט המלודרמטי בכל העלילה.

מעבר להצגת השיא של מכבי בחצי הגמר ההוא מול ברצלונה, שהיה הנקמה על התבוסה בפיינל פור במינכן, האולם הקטן בסלוניקי אירח את אחד ממשחקי הכדורסל הטובים והמרגשים בכל הזמנים, לפחות לעניות דעתי. מכבי האנדרדוג תמיד הצטלמה לי יפה יותר, וכך היא זכורה לי בקרב על הגביע מול אוברדוביץ', בודירוגה, רבראצ'ה וקטש.

הקוטש מגבעתיים קיפץ על הפרקט כאחוז דיבוק בין אושר לכאב, תפר שלשה, ועוד נקודה מהעונשין, ונשאר בוכה על הפרקט כשהוא מניף את התואר האירופי היחיד בקריירה. סביר להניח, שאם הפציעה לא היתה קוטעת את מעוף הציפור, עודד היה שותף גם לדאבל האירופי הנוכחי של מכבי. אבל עודד גמר מוקדם מדי, ואחריו הגיעה מכבי לשיא. בשבילי בכל אופן, השיא כבר התרחש בערב פסח ההוא בסלוניקי אחרי ההפסד בגמר, בחיבוק בין קטש, דורון שפר, גור שלף ונדב הנפלד. כן כן, שלושה ישראלים.

1987: כשבגביע היו אלופות (דוד רוזנטל)

הפיינל פור שלי הוא בעצם לא פיינל פור. הוא הגמר של העונה האחרונה בה בגביע אירופה לאלופות היו משחקות באמת רק אלופות ולא קבוצות מצחיקות כמו באמברג. בשנות ה-80 היו במפעל קבוצות כמו ריאל מדריד של קורבאלאן, ברצלונה של סן אפיפניו, אריס של גאליס, קאנטו של מרזורטי וריבה ומילאנו של מקאדו ודאנטוני. בימים ההם באמת הרגשת שניצחת את הגדולות, שאם הגעת לגמר כנראה שהגיע לך.

1986/87 הייתה העונה האחרונה שבה שיחקו שש קבוצות במפעל (בעונה הבאה עלה המספר לשמונה), קצת פחות מ-24. בית של שני סיבובים, שבסיומו השתיים הראשונות עולות. מכבי הפסידה למילאנו, הקבוצה החזקה על הנייר, בבית, רק כדי לבוא לאיטליה ולדפוק לחבר'ה של פטרסון 15 הפרש על הראש. זה היה הניצחון הכי גדול של מכבי על אדמת איטליה, עם ריצה מטורפת שנעצרה רק בגמר בלוזאן, שוויץ.

היום ההוא באפריל 1987 היה שליו. לילה לפני כן הבטלנים זכו בקדם אירוויזיון, לשמחת כל החבר'ה בכיתה. בבוקר היה לנו טיול לנגב, ובלילה הגמר. לא יכול להיות יום קסום מזה. פנטזנו, ילדים בכיתה ז', איך מכבי מניפה את הגביע. אף אחד לא באמת התעניין בבית של בן גוריון ובטלוויזיה של פולה בשדה בוקר. כולנו רצינו לחזור כבר הביתה, לראות את מכבי.

בערב זה התחיל. מהרגע הראשון היה ברור שזה הולך להיות קרב חפירות בתוצאה נמוכה. יורם ארבל שידר עם תמונה שהגיעה שתי שניות אחרי הקול שלו. זה היה מעצבן, כי כשהוא צעק "סל", השחקן רק התחיל את תנועת הזריקה. מכבי הובילה במחצית. אבא ואני היינו על גחלים. אחרי הגמר ההוא שמכבי הפסידה בו לקאנטו ב-82', הרגשתי שגם הזמן שלי לראות גביע הגיע.

ואז זה בא. ליפין הקפיץ את עצמו למוות. מיקי, המניה הבטוחה לזריקה האחרונה, ישב על הספסל בגלל איזשהו סכסוך עם צביקה. השניות יורדות מהשעון. ארבע, שלוש, שתיים. "ג'מצ'י זורק. "לא טוב, לא טוב", אני עדיין שומע את יורם ארבל ברקע. שתי שניות אחרי כן ראינו איך האיירבול צולל למטה ואלפי איטלקים נלהבים מתפרצים למגרש ומניפים את ד'אנתוני על הכתפיים. 69:71 למילאנו.

זו הייתה הפעם היחידה שבה בכיתי מעצב על הפסד. היו רגעים קשים והפסדים כואבים של הקבוצות אותן אהדתי מאז, אבל כואב כמו ההפסד ההוא לא היה. מילאנו של אז הייתה נותנת למכבי של היום 15 הפרש. מגי ולי ג'ונסון היו מכים את סולומון ופארקר ב-25 הפרש. אבל מכבי של לפני שני עשורים לא זכתה. ממש לא אכפת לי שהקבוצה של השנה לא תזכה.

עוד בוואלה!

רוצים להנות מאינטרנט מהיר וחבילת טלווזיה בזול? זה אפשרי!

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully