וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

היריב החדש של פיני גרשון

18.4.2006 / 10:50

לולימיר פראסוביץ', מאמן טאו ויטוריה, אין ניסיון, אבל ווינריות וגאווה יש לו בשפע. מול אובראדוביץ' ופנאתינייקוס זה הספיק, עכשיו מכבי מחכה

ולימיר פראסוביץ' שונא להפסיד. כל כך שונא להפסיד, שלפני אחד ממשחקי העונה של הליגה הספרדית בשנת 1995, כששיחק בטאו ויטוריה, אז טאוגרס באסקוניה ויטוריה, הוא עזב את הבית ליומיים והלך לישון בבית מלון, כי חשש להידבק מאישתו שסבלה משפעת ולהיעדר חלילה מהמשחק. "זה פראסוביץ'", מעיד העיתונאי הספרדי פרנסיסקו מרטינז, "מקצוען, ווינר, מכור לניצחון".

פראסוביץ' אכן לא ידע יותר מדי הפסדים, לפחות לא בחלק הראשון של הקריירה. הוא גדל במחלקת הנוער המפוארת של ספליט ובשנת 86' ערך בכורה בקבוצה הבוגרת. הוא הפך לשחקן השישי בקבוצה הגדולה של דינו ראדג'ה, טוני קוקוץ', ז'אן טבק וזוראן סאביץ' ובהמשך תפס מקום של כבוד בחמישיה, אחרי שהקלע דושקו איבאנוביץ' עזב. גם בעתיד ייהנה פראסוביץ' מעזיבה של איבאנוביץ', הפעם בצד השני של הקווים. בפיינל פור 1990 בסראגוסה היה פראסוביץ' לאחד מעמודי התווך של הקבוצה, ושנה לאחר מכן, בפיינל פור בפאריס, העלה את ספליט במו ידיו לגמר, אחרי שהפגיז 20 על הראש של סקבוליני פזארו ז"ל.

"הוא תמיד היה שחקן שקט כזה, ישב על הספסל ובהתחלה נשאר בצל של קוקוץ' וראדג'ה", נזכר מוטי דניאל, שהפסיד לפראסוביץ' יחד עם מכבי בגמר 1989. "על פניו הוא לא נראה מדהים, אבל הוא היה שחקן פנומנלי, אחד השחקנים שהכי קשה לשמור עליהם. קלעי בחסד, נע יפה על חסימות, הבין את המשחק. מרחוק הוא נראה ילד כזה, אחד שלא גורם הרבה נזק, אבל על המגרש זה היה בדיוק ההפך".

סיפור אהבה ספרדי

המלחמה בין יוגוסלביה לקרואטיה, שפרצה בשנת 1992, הביאה לעזיבתם של כל כוכביה הגדולים של ספליט. קוקוץ' ברח לטרוויזיו, ראדג'ה לבוסטון סלטיקס ויתר השחקנים נפוצו לכל עבר. פראסוביץ' היה מהבודדים שהחליטו להישאר. עקב המלחמה הורתה פיב"א על העברת משחקי הבית של הקבוצות האקס יוגוסלביות במסגרת אליפות אירופה למדינה נייטרלית, וספרד היתה זו שנבחרה. על ספליט אומנם עברה עונת בלהות, אבל חצי הכוס המלאה מבחינתו של פראסוביץ' היתה שהתאהב בספרד והחליט להפוך אותה לביתו השני.

"לכולם היה ברור שהוא יגיע לכאן במוקדם או במאוחר", מספר פאבלו דה-מולינה, פרשן הכדורסל של אתר הליגה הספרדית. פראסוביץ' באמת נחת שם מוקדם, כבר בעונה שלאחר מכן, אחרי שבראוגן לוגו השאפתנית פתחה את פנקס הצ'קים ושלפה 350 אלף ירוקים, סכום אדיר במונחים של אותם ימים. המפציץ הקרואטי הפך מהר מאוד למלך הסלים של הליגה, ולמרות שסיים את אותה עונה ללא תואר קבוצתי, 24.8 הנקודות שקלע בממוצע הספיקו לטאו ויטוריה כדי לשים עליו את היד ולבנות סביבו קבוצה.

פראסוביץ' נשאר בויטוריה ארבע שנים, "החשובות בהיסטוריה של המועדון", כדברי מרטינז. בשנים הללו הביא פראסוביץ' לעיר הכרה לאומית - גביע המדינה בשנת 95' (תואר ראשון בהיסטוריה), ובינלאומית – גביע ספורטה ב-1996. "הוא היה שחקן כישרוני בצורה בלתי רגילה", מתמוגג דה-מולינה, "אבל גם הוא ידע שאי אפשר להגיע לשום מקום כשמסתמכים רק על כישרון. הוא התאמן חזק וברצינות. כשהוא חתם בקבוצה, כל קבוצה, הדבר הראשון שהוא שאל זה 'איפה המפתחות של האולם', כדי שיוכל להתאמן כמה זמן שהוא רוצה. אין שחקנים כאלו יותר".

התחנה הבאה של פראסוביץ' היתה פואנלבראדה הקטנה. הוא החזיר אותה לליגה הראשונה ולקח אותה שלוש פעמים לפלייאוף, כשב-1999 וב-2001 הוא זוכה בתואר מלך הסלים של הליגה הספרדית. פראסוביץ', אגב, שיתף פעולה גם עם נייט האפמן. "אני חושב שזאת היתה התקופה הכי יפה בקריירה שלו", טוען מרטינז. "צריכים להבין, הוא אולי לא גרף תואר משמעותי, אבל פואנלבראדה היתה הקבוצה הכי ענייה בליגה, שמעולם לא הגיעה לפלייאוף, עד שפראסוביץ' חתם שם. זאת היתה קבוצה עם לא יותר משישה שחקנים ברמה סבירה. אסור לשכוח שהוא לא היה צעיר, מעבר ל-35. להוביל כזאת קבוצה לפלייאוף, בגיל כזה ועוד בליגה הכי טובה באירופה זה דבר אדיר". בקיץ 2002, והוא בן 37, עמד פראסוביץ' לתלות את הנעליים, אבל בסופו של דבר החליט על שנת פרישה באליקנטה. הוא קלע באותה עונה 17.9 נקודות בממוצע ועזר לאליקנטה להפוך להפתעת העונה בליגה הספרדית. לאחר מכן פרש סופית ממשחק פעיל וחזר הביתה, לקרואטיה.

טראומה בסן פרננדו

פראסוביץ', כמובן, נשאר בתחום הכדורסל. הוא מונה לג'נרל מנג'ר של ספליט, מועדון נעוריו, אבל אחרי שהבין שקופת המועדון ריקה ושיהיה בלתי אפשרי להביא שחקנים אירופאים ברמה סבירה, הוא החליט שמדובר בבזבוז זמן ועזב הקבוצה לטובת קורס מאמני כדורסל. אחרי שסיים את הקורס, בקיץ שעבר, קיבל פניה מקאחה סן פרננדו וחזר לספרד, הפעם כמאמן.

רק שתחילת קריירת האימון שלו לא דמתה בכלום לקריירה שלו ככדורסלן. סן פרננדו נראתה רע ובמקביל טענו מקטרגיו כי לא ייתכן להיות שאדם בלי תעודת מאמן מבית הספר הספרדי יאמן בקבוצה ספרדית, קל וחומר שלא בקבוצה מהליגה הראשונה (למרות שהחוק לא מחייב זרים לרכוש השכלת כדורסל דווקא בספרד). בסופו של דבר הביא הלחץ, יחד עם התוצאות העגומות, לפיטוריו של פראסוביץ'. אלא שהוא נשאר בספרד בחודשים הבאים כדי לעבור את קורס המאמנים הספרדי ולסתום את פיותיהם של צרי העין.

בקיץ האחרון היה פראסוביץ' מועמד בולט לרשת את מקומו של דושקו איבאנוביץ' בטאו, אבל הניסיון הדל שלו כמאמן הוביל את אנשי ויטוריה להחליט על מינויו של פדרו מרטינז, מאמן חביב שבדיוק סיים קדנציה מוצלחת בגראן קנריה הקטנה. טאו אומנם איבדה לטובת ה-NBA שניים מכוכביה הגדולים, ארווידאס מצ'יאוסקאס וחוסה מנואל קלדרון, אבל נשיא המועדון, חוסה אנטוניו קווראחטה, הכניס את היד עמוק לכיס ועזר להביא את סרקאן אדרוגן הטורקי, פרדראג דרובניאק, שחזר לאירופה אחרי 4 שנים של נדודים בליגה הטובה בעולם, את הכישרון הקרואטי הצעיר רוקו לני אוקיץ' ואת הקלע האמריקאי קייסי ג'ייקובסן.

טאו, סגנית אלופת אירופה להזכירכם, פתחה את העונה עמוסת ציפיות, למרות שאוהדיה לא אהבו את הקבוצה עוד מהרגע הראשון. פדרו מרטינז לא זכה ליום אחד של חסד, אולי משום שסומן כאיש שמנע את חזרתו של פראסוביץ' האהוב לויטוריה. גם מבחינה מקצועית טאו לא הרשימה, ומרטינז לא הצליח להשתחרר מהצל הגדול שהותיר איבאנוביץ'. הכדורסל של טאו היה שבלוני וגרר לא מעט קריאות מחאה מכיוון היציעים. "כל עוד זה הסתיים בניצחונות מרטינז שרד", משחזר דה מולינה, "אבל כשהגיע רצף של הפסדים לקראת סוף נובמבר, קווארחטה לא רצה להסתבך יותר עם הקהל והוא נאלץ לפטר את מרטינז".

רוצה ללכת עד הסוף

עוד באותו ערב התכנסה ההנהלה של טאו כדי למנות מאמן חדש. בכל זאת, יומיים לאחר מכן חיכה לקבוצה משחק חוץ קשה בטרוויזו. לפראסוביץ' לא היה רוב בקרב חברי ההנהלה, אבל הנשיא קווארחטה תמך בו ולא הסכים להתפשר בעניין. "בטאו חששו בעיקר מחוסר הניסיון שלו", מסביר פרנסיסקו מרטינז, "אבל קווארחטה ידע שהקהל של טאו אוהב את פראסוביץ' ורצה אותו עוד לפני פדרו מרטינז. מבחינה הגיונית לא היה לשידוך הזה הרבה סיכוי, אבל כולם היו מלאי אמונה שמשהו טוב יכול להתרחש".

ספק אם פראסוביץ' הכיר את כל שחקניו החדשים עד המשחק הראשון נגד בנטון, שנערך בקושי 24 שעות לאחר המינוי, אולם הווינר הגדול ניצח את דיוויד בלאט ושות' בהארכה. מאז, טאו נמצאת בעליה. היא כבשה את המקום הראשון בליגה הספרדית וסיימה במקום הראשון בבית ג' של היורוליג. "שיטת המשחק שהנהיג פראסוביץ' דומה לשיטה של איבאנוביץ'", אומר מרטינז. "פראסוביץ' הכניס רק דבר אחד ללקסיקון של טאו שלא היה קיים עם דושקו, וזה הגנה איזורית. מעבר לכך השיטה די דומה: אימונים ארוכים, משמעת ברזל, והתוצאות בהתאם". בלאט מאשר: "השינוי המקצועי לא היה גדול, אבל בהחלט הורגש שם שינוי באווירה".

גם בטופ-16 טאו לא התקשתה יתר על המידה והיתה בדרך למשחק ביתי מול צסק"א על הזכות לסיים במקום הראשון בבית (ובכך להימנע ממפגש אפשרי עם פנאתינייקוס). אלא שמעידה בוילנה במחזור החמישי שלחה את טאו למשחק מול 20 אלף משוגעים באתונה. לדאבונם של הירוקים, פראסוביץ' הגאה סירב להרים ידיים מראש. הבאסקים אומנם הפסידו במשחק הראשון, אבל ניצחו בבית ויצאו למשחק שלישי חסר סיכוי באואקה. "לא ראיתי את פראסוביץ' בכזה טירוף מעולם", מודה מרטינז. "כשחקן הוא היה ידוע בקור הרוח שלו, אבל כנראה שהוא לקח את המשחק הזה בצורה אישית, כי הוא היה מלא אנרגיות והשתולל על הקווים. לקראת המחצית האוהדים היוונים זרקו חזיז לעבר הספסל של טאו, פראסוביץ' נדלק לגמרי. הוא היה חד ואפילו אובראדוביץ' הגדול התקשה למצוא לו תשובות. בסיום המשחק השחקנים של טאו רצו לחדר ההלבשה כדי לחגוג. פראסוביץ' חגג שם כמו שלא ראיתי אותו חוגג מעולם".

בין פראסוביץ' לגמר מפריד כעת פיני גרשון, שועל וותיק ומנוסה הרבה יותר מהקרואטי הצעיר. מצד שני, אובראדוביץ' מנוסה לא פחות מגרשון. ואולי הבעיה של גרשון היא בכלל אחרת: פראסוביץ' הוא איש של מילה. בשנת 95', אחרי שזכה עם טאו כשחקן בגביע המלך, הוא הבטיח לאלפים שחנקו אותו מאהבה להביא גביע נוסף אחד לפחות לעיר. בפברואר השנה הוא מילא את ההבטחה, כשזכה עם טאו בגביע כמאמן. לפני כמה ימים אמר פראסוביץ' ש"אחרי הניצחון על פנאתינייקוס באתונה, קיבלנו את כל הביטחון שאנחנו יכולים ללכת עד הסוף". "ופראסוביץ'", מסכם דה-מולינה, "בדרך כלל מתכוון למה שהוא אומר".

עוד בוואלה!

תתחילו לחסוך לכל המשפחה בהוצאות של הסלולר! בואו לשמוע עוד

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully