הערת עורך: כתבה זו נכתבה לקראת דראפט 2006. בשל חוסר היעילות והסיזיפיות שבהכנת כתבה דומה שנה אחר שנה, העלינו את הכתבה הזו ב-2007, ב-2008 וגם כעת, לקראת דראפט 2009.
בשביל חלק גדול מאוהדי הפוטבול, הימים האחרונים של חודש אפריל הם הימים הכי חשובים בשנה. היומיים של דראפט ה-NFL טומנים בחובם ציפיה ותקווה לעתיד טוב יותר. אחרי הכל, כולנו חיים מהתקווה שיהיה יותר טוב, לא?
כל אחד מאוהדי הפוטבול יביע עניין בדראפט מפני שהוא נוגע לכל אחת מ-32 הקבוצות בליגה, ולא רק לשתי קבוצות בודדות (ראה ערך סופרבול). השיטה, שמיד ניגע בה, יוצרת תחרותיות ולמעשה לא נותנת לקבוצה אחת לברוח ולשלוט בליגה באופן מוחלט כשלטון יחיד.
ביום שבת יפתח דראפט ה-NFL וייגמר רק למחרת היום. במהלך היומיים הללו יבחרו 32 הקבוצות של הליגה לא פחות משבעה סיבובי דראפט ו-224 כשרונות צעירים, שחלק מהם ישאירו חותם גדול על הליגה בשנים הבאות.
לכל קבוצה בדראפט יש הזדמנות לצייד את הסגל במאסה של שחקנים צעירים וזולים (לפחות בשנים הראשונות שלהם בליגה) ולרענן את הסגל בכשרונות אדירים, שלכולם (להבדיל מהמקבילות של ה-NFL בספורט האמריקאי) כבר יש מספר שנים של ניסיון, תוצאה של שיטה שמחייבת את השחקנים להיות (אפילו אם זה לפרק זמן קצר) בקולג'ים.
קצת היסטוריה
דראפט ה-NFL הוא הדראפט הכי חשוב בספורט האמריקאי. בעלי הקבוצות וצוות המאמנים צריכים לדעת כל פרט על השחקן אותו הם הולכים לקחת. המשחק הקבוצתי (להבדיל מהמשחק הסוליסטי ב-NBA) בליגה הוא כל כך מורכב ודורש שעות על גבי שעות של אימונים והכנות, שאף אחד לא ירצה לקחת לקבוצתו שחקן שביום הדין לא יהיה מוכן למשימה.
היסטוריה: שיטת הדראפט (גיוס) התחילה בשנת 1936, כשהמטרה היתה לגייס שחקנים מהקולג'ים לטובת המקצוענים. באותם ימים ספורט הקולג'ים היה פי כמה וכמה יותר פופולרי מהספורט המקצועני, ומרבית שחקני הקולג'ים ראו בסיום לימודיהם גם את סיום הקריירה הספורטיבית שלהם.
הבחירה הראשונה אי פעם של קבוצה בדראפט היתה של פילדלפיה, שבחרה את ג'יי ברואנגר, ההאפ-בק של אוניברסיטת שיקאגו. האבסורד היה שברואנגר סירב לשחק באופן מקצועני (דבר די שכיח באותם ימים). אבל מאז עברו הרבה מים במיסיסיפי, והיום דראפט ה-NFL הוא אחד הימים החשובים והנצפים בשנה. וכמובן - אף אחד שייבחר לא יגיד לא לקריירה עתירת מזומנים ותהילה.
הדראפט הגדול אי פעם היה בשנת 1983. באותה שנה הגיעו לליגה כמה שחקנים שישאירו חותם מאוד גדול על הליגה בשנים שלאחר מכן: ג'ון אלווי, אריק דיקרסון ג'ים קלי ודן מרינו.
השיטה: הקבוצה שסיימה את העונה האחרונה עם המאזן הכי גרוע היא זו שבוחרת ראשונה וכן הלאה. יוסטון לדוגמא, סיימה את עונת 2005 עם המאזן הכי גרוע בליגה ולכן היא תבחר ראשונה. במידה ושתי קבוצות סיימו את העונה עם אותו מאזן, הקבוצה שהיה לה את לוח המשחקים היותר קל (מדידה בעזרת מחשב,לפי הישגי הקבוצות היריבות) תבחר ראשונה. במידה שגם אחרי מדידת המחשב עדיין יהיה שויון בין שתי קבוצות, תהיה הכרעה בהטלת מטבע.
בסופו של דבר יהיו שבעה סיבובי בחירה וכל אחת מהקבוצות תבחר שחקן אחד בכל סיבוב. ישנם מצבים שקבוצות עושות טרייד של שחקנים תמורת בחירות דראפט.
יום הבוחר: בסוף אפריל יעלה הקומישינר על הפודיום ב"מדיסון סקוור גארדן" בניו יורק ויכריז:"The first team in the draft order is on the clock. משפט זה יהיה האות לפתיחת הדראפט. לכל אחת מהקבוצות יהיה חדר משלה הידוע בכינויו "חדר מלחמה", ושם למעשה הם יבצעו את החלטתם לגבי זהות השחקן אותו הם יבחרו. כשהם יגיעו להחלטה הם יודיעו לאחד מאנשי ה-NFL, דוגמת הקומישינר, והוא יכריז על כך במיקרופונים.
על הקבוצה שבוחרת ראשונה להחליט תוך 10 דקות איזה שחקן הם החליטו לקחת. למעשה, לכל אחת מהקבוצות יש בסיבוב הראשון 10 דקות להגיע להחלטה (עד 2007 זה היה 15 דקות אבל קוצר). בסיבוב השני יש לקבוצות 7 דקות להחליט (10 עד 2007, והחל מהסיבוב השלישי 5 דקות. במידה שאחת הקבוצות לא עמדה בזמן, התור יעבור לקבוצה אחריה ורק אחרי שהקבוצה אחריה תבחר היא תוכל לחזור ולבחור שוב פעם. תשאלו את מינסוטה מה זה אומר, הם מכירים את הסיטואציה.
שיטת הדראפט, יתרונות מול חסרונות
היתרונות ברורים - שוויוניות בין כל הקבוצות בליגה. קבוצה שהייתה "גרביים" בעונה האחרונה יכולה להשתפר פלאים על ידי הבאת מספר שחקני מפתח לעמדות הבעיתיות בקבוצה, ולמעשה תוך זמן קצר היא תוכל להתמודד עם אריות הליגה.
החסרונות - אין כמעט חסרונות בשיטת הדראפט, אם כי כמעט בלתי אפשרי לדעת מי יצליח במקצוענים רק על סמך הישגיו בקולג'ים. השיטה בקולג'ים היא מעט שונה במקצוענים, מה עוד שהמהירות, האינטנסיביות, והעוצמה הם פי כמה גבוהים אצל "הגדולים". לא חסרות דוגמאות של שחקנים שנחשבו להבטחה אדירה לכשיצאו את הקולג'ים, ולמעשה הסריחו את הירבועים בהגיעהם למקצוענים.
בדראפט של 1999 לדוגמא, נבחרו טים קאוץ' ואקילי סמית בבחירות 1 ו-3 בהתאמה (לפני אדג'רין ג'יימס, ריקי ויליאמס, טורי הולט, צ'אמפ ביילי, דאנטה קולפפר ועוד). ותראו איפה הם היום. מצד שני, בדראפט של שנת 2000 נבחר איזה אחד טום בריידי, בסיבוב השישי (בבחירה ה-199) והשאר היסטוריה.
סקאוטינג קומביין: ה"סקאוטינג קומביין" הוא שבוע בפברואר, בו יש למומחים עוד הזדמנות להכיר את השחקנים הצעירים. הקומביין הוא אירוע בו 300 השחקנים הכי מוכשרים מהקולג'ים מוזמנים להראות את יכולתם. הם משחקים אחד כנגד השני, נבחנים בריצות, הרמת משקולות, ואפילו במבחן עיוני. הם מדברים עם צוותי המאמנים של הקבוצות ולמעשה מתחילים להתחכך בליגה הטובה בעולם. הקומביין הוא גם אירוע בו התקשורת והאוהדים מתחילים להביע עניין בשחקנים ולהתמקד באלו שיגיעו בפוטנציה לקבוצותיהם.
לקחת את השחקן הכי טוב על הלוח?
האם כדאי לקחת את השחקן שהקבוצה שלי הכי צריכה? שאלה קשה. מה עדיף, לקחת את השחקן הכי טוב על הלוח (בפוטנציה), או את השחקן הכי טוב בעמדה הכי בעייתית של הקבוצה שלי?
רבים טוענים שאם יש לך עמדה בעיתית תחזק אותה כבר עכשיו. ככה תגיע לתוצאות מהר. מצד שני, אחרים יגידו שתמיד עדיף לבחור את השחקן הכי טוב שיש על הלוח: א' - כי תמיד אפשר לעשות עליו טרייד ולקבל את זה שרציתם, פלוס איזה בחירת דראפט. ב' - כי אולי השחקן השני שבאותה עמדה יפצע במהלך העונה. ג' - אם על הנייר הוא הכי טוב, תמיד עדיף שהוא יישאר אצלי. גם משום שיש סיכוי שהוא ישחק אצל היריבה שלי וגם מכיוון שיש לו סיכוי לפרוץ קדימה בשנים הבאות ולהיות הכי טוב בליגה לתפקידו.
עוד שאלות לגבי השיטה? תגיעו לפקולטה למדעי הפוטבול ושם אוסטלדו ושאר מומחי הפוטבול יענו לכם על הכל.
