גדולים מהחיים

פיני בלילי נקלע בטעות לעידן הסיליקון של הכדורגל הישראלי. כל חבריו הכדורגלנים כבר הבינו ששחקן כדורגל הוא מותג, וככאלה למדו לשדרג את עצמם במשך השנים, לפחות מהבחינה התדמיתית. אצל בלילי נראה שכלום לא השתנה בתשע השנים האחרונות, תנאי הכרחי להפיכתך לדמות קאלט.

בלילי נראה כמו גיבור שנקלע בטעות לעלילה בתקופה אחרת. לי הוא מתיישב בול בדמיון לצד שמות כמו יחיאל אבן צור, אודי אשש ואלי בן אמו. אם נצא מהכדורגל אפשר לדבר גם על שחקנים כמו מייקל קארטר או עמי נאווי באותה נשימה. בתקופה ההיא, של שנות ה-80' וה-90', בלילי היה נשאר סתם פיני בלילי. היום הוא מקבל את הטוויסט, וזוכה בנישה בה אין לו תחרות.

יש כאלה שיאמרו שבלילי הוא סוג של ליצן או משוגע, אבל העולם הספורטיבי חייב גם דמויות כאלה. הם יעירו את כל האצטדיון בגליץ' אחד מטורף לרגליים של השוער אחרי לחץ מטורף על חצי מגרש, יתנו מלחמה בלתי פוסקת, ויפגינו חוצפה, שלעיתים מולידה ספרינטים מטורללים, שמתחילים על הדשא בדאבלין ועלולים להסתיים ביציאה מהעיר, אך במקרים אחרים גם מייצרים שערים מדהימים, כמו בדרבי של ה-1:3 בבלומפילד.

המראה של בלילי כבר עבר בכל חדרי הכתיבה של תכניות הלייט נייט והסאטירה, והגבות שלו כבר מזמן נחשבות לנכס לאומי. כל האריזה הזו, שמחוברת לגוף מוצק, קטן, ומהיר כמו שד, הפכו את בלילי, אם תרצו או לא, לאחד השחקנים החביבים על הצופה הישראלי, ואחד הסמלים הבולטים של הפועל ת"א, גם אם הוא משחק במקרה בטורקיה הרחוקה. לא סתם האוהדים בבלומפילד רוצים לראות בחזרה את האוהד מספר אחת של הקבוצה, חוזר ללבוש אדום.

למרות שנעלם מהנוף הישראלי, בלילי חוזר בשניות להיות רלוונטי בכל פעם בה הוא בא לביקור. גם הטור בו תקף את אברהם גרנט מעל דפי העיתון, הבטיח לו מקום של כבוד בהסטוריה של הכדורגל הישראלי. לנו לא משנה איפה יהיה, מה יעשה, ובמי יכנס, אנחנו תמיד נשמח לראות אותו רץ על הדשא בטירוף שלו. כי כשבלילי על המגרש, החיים הם באמת כמו קופסה של שוקולד, כפי שאמר חובב ריצה אחר, פורסט גאמפ: אתה אף פעם לא יודע מה תקבל. אז רוץ, בלילי, רוץ.

בואו נתחיל בזה שאיבזיטו אוגבונה פשוט נראה לי אחלה גבר. הוא בדיוק מאלה שיישבו איתך בחושה בסיני ויריצו דאחקות, שיגרמו לך להחזיק את הבטן ולשפוך את כל הסחלב שאתה מחזיק ביד על הרצפה. מסוג האנשים שכמה שהם גדולים ומפחידים, אתה יודע שבחיים אין סיכוי שירימו עליך יד, אבל אם תצטרך אותו נגד הגנגסטרים בשכונה, טלפון אחד והוא מגיע. לא מרביץ, אבל מפחיד מספיק כדי שהם ייעלמו.

על המגרש, אוגבונה הוא בדיוק הטיפוס הזה של הבחור הטוב, המצחיק, הגדול, שלא מסוגל להזיק לכאורה. על ההחטאות שלו המציאו את המשפט "את זה גם סבתא שלי הייתה מכניסה". שתיים מהן מעלות אצלי עד עכשיו חיוך קטנטן. אחת לפני שנה בפתח תקוה, כשבדקה ה-90 הוא הצליח לבעוט החוצה משלושה מטרים מול שער ריק לחלוטין, שניות לפני שהפועל ת"א חטפה גול שוויון בזמן הפציעות. השנייה היתה השנה, בסכנין, דקה להפסקה, כשמלוא קומתו התרומם מול מאיר כהן קטן המימדים וממטר אחד שלח נגיחה לעננים.

לו זה היה מסתכם בכך, דיינו. לא היו חסרים במדינה שלנו זרים מצחיקים, שלא יודעים לתת גולים. העניין שהופך את אוגבונה מודל לחיקוי הוא המהלכים שכן מצליחים והשערים שכן נכנסים. כי על זיטו שלנו קטן לתת גול ממטר, הוא חייב לדפוק בומבה לחיבורים מחוץ לרחבה, כמו שעשה נגד מכבי בדרבי או נגד באר שבע, במשחק ההישארות בעונה שעברה. הוא לא יעבור סתם ככה שחקן - הוא לא מסוגל לעבור שחקן - אבל פתאום, באיזה הבזק של רבע שנייה, הוא יפרפר שלושה מגנים על בלטה ויביא כדור מדהים, כמו במהלך שהוביל לשער של וואליד באדיר מול הפועל כפר סבא במפגש הראשון ביניהן העונה.

השער שאוגבונה דפק לוינסנט אניימה לפני שבועיים הוא בכלל לא שער של ליגת העל, זה גול של ברצלונה. איך יוצאת לו פתאום כזו בומבה מהרגליים, רק אלוהים יודע, אבל זו החבילה של זיטו: איש דגול, עם החמצות של ליגה למקומות עבודה וגולים של הליגה הספרדית.

לירן שטראובר היה שחקן הכדורגל הראשון שהגיע לזירת "ארץ נהדרת" והפך בהופעה חד פעמית לדמות לחיקוי, עוד לפני "שני השפות" של אבי נמני. הוא עשה את זה תחת הכנפיים הגדולות של ענבל גבריאלי, כשהוא משמש ללעג ולקלס, אחרי כל האוויר שתפס במשחקים השונים של ליגת האלופות.

השנה, הסיפור המקצועי שלו היה שונה מזה של שטראובר שהכרנו. הוא השאיר את מכבי ת"א בליגת העל, כשהיה השחקן היחיד בקבוצה שבכל משחק נתן מאתיים אחוז מעצמו ולא אחת מנע שערים מביכים. היו לו הצלות שלא מביישות שוערים גדולים ומשחקים שהחזירו את מכבי הביתה עם לפחות נקודה אחת יותר משהגיע לה. שגיאות? בכל זאת, זה שטראובר, חייבות להיות, עיין ערך המשחק עם בית"ר ירושלים. אבל הסך הכל היה בסדר גמור.

מה שעצוב בכל הסיפור של מכבי ת"א הוא שמכל פרויקט הגלקטיקוס שקרס, שטראובר ואיל ברקוביץ' הם האנשים היחידים שיש עדיין עניין מסוים לעקוב אחריהם. נמני לא משחק, רוסו לא רלוונטי, ורק ברקו והשוער שלו עושים פרצופים, הקוסם לשופטים ושטראובר להגנה שלו.

כי במקרה של שטראובר לא צריך להיות מתח במשחק. עבורו מספיק שכדור אחד יעבור את הבלם כדי לפתוח בסצנת המלחמה. לשטראובר יש מספר ריטואלים קבועים במשחק. השכיח ביותר: תנועת המגל והעיניים הגדולות. הוא רץ קדימה במהירות 150 קמ"ש לכיוון השחקן ששגה, אגרופו הימני קמוץ כשהוא עושה תנועה סיבובית עם היד. העיניים שלו יוצאות מחוריהן והרשתית מאיימת להתפוצץ. השחקן חוטף קיתונות של רותחין ולעיתים שואל "מה עשיתי". המקרה המשעשע ביותר היה במשחק מול הפועל פ"ת, בו ספג שער מבעיטה נייחת, שהיה כל כולו שלו. הוא צעק שם על חצי הגנה, כשאף אחד לא הבין מה הוא רוצה. אחר כך הוסיף שער מעניין ליוסי שבחון.

הרגל נוסף שלו הוא ההתנגשות בשחקנים. הוא מקבל כדור גובה, לידו חלוץ היריב. שניות אחרי שקלט, בדרך כלל כשהכדור עדיין בידיו, מתחילים ליטופים, דחיפות וצעקות. העיניים, כמובן, ממשיכות לצאת מחוריהן. ומה קורה כשנכנסים בשטראובר במצב של אחד על אחד? התפתלויות בסגנונות שונים, פעם רגל למעלה, פעם למטה, פעם הוא מחזיק את המותן, פעם מניף את היד לבקש עזרה. במקרה הזה, העיניים דווקא נעצמות. גם הן צריכות לנוח מדי פעם.

תמיד אהבתי את שייע פייגנבוים. בלורית השיער שהאפירה עם השנים, הלהט על הקווים, הבכי שבא לעתים אחרי משחקים ולקינוח ה"תשמע" המאנפף עימו הוא פותח כל ראיון.

צריך להודות שמשייע המיתולוגי, זה שמטריף שחקנים על הקווים ועושה מהפכות, לא נשאר הרבה, לפחות מבחינה מקצועית. ההישארות של הפועל ת"א נזקפת לזכותו, אבל מאז עזב את וולפסון הוא פוטר מהפועל ירושלים, שאחרי לכתו נאבקת על העלייה לליגת העל, וגם בסכנין הוא לא מצליח לעשות אפילו רבע מהקסמים שחולל אוחנה בכפר סבא. הדור שלא ראה את שייע מורט את שערות ראשו ומייבב מול המצלמות אחרי הפסדים, לא באמת מבין מה סוד הקסם של המאמן הקלישאתי, מנסה לתרץ בקול ענות חלושה ש"הגיע לנו לנצח, הם הבקיעו ממצב אחד ואנחנו החמצנו עשרים שערים בטוחים".

אבל אף מאמן אחר בארץ לא היה מגיע לקבוצה שמשלמת לו בחוד את מה שקשטן מרוויח בארבעה ימי עבודה. אף אחד אחר לא היה מוכן להישאר בהפועל ת"א בחינם. אף אחד לא היה נישא על כתפיים, מאושר כמו ילד קטן, כמו שייע פייגנבוים. ואף אחד גם לא היה נופל מהכתפיים, כפי שקרה פעם לשייע בצפרירים חולון. העובדה ששייע אחז בעונה שעברה בהפועל ת"א והרפה ממנה כמו ילד שלקחו ממנו סוכריה, היא פתטית ומקסימה כאחד. מצד אחד, זה לא שייע שהכרנו לפני עשר ועשרים שנה. מצד שני, טוב שמדי פעם הוא חוזר למגרשים, כדי להזכיר לנו את הימים ההם.

לכל אחד יש את האיצ'ה שלו. יצחק מנחם מגלם את הדמות הקלאסית של הדוד המשופם, שמלא בכוונות טובות אבל מוגבל מעצם הווייתו האיצ'אית. מבטו המזוגג מוכיח לא פעם כי גם איצ'ה המום מאופן השתלשלות העניינים, שבסופה מצא עצמו האיש החביב בראש ההתאחדות לכדורגל. יש להודות שמלכתחילה הציפיות ממנו היו מינימליות, כך שאף אחד לא מופתע מהעובדה שאיכות פועלו בהתאחדות מותאמת לרמת העסקונה שממנה הוא מגיע. למזלו, קודמו בתפקיד, גברי לוי, היה אדם רגזן וחסר דרך ארץ, והציבור מוכן להשלים עם הביזיונות (כמו המנון קרואטי שמושמע בדיסק צרוב מהמכונית, או שגיאות כתיב בתוכניית המשחק ועל הכרטיס עצמו) כל עוד הם נעשים בתמימות בלתי נשלטת, ולא מתוך אנטיפתיות וגסות רוח.

איצ'ה הוא ההפך מגברי. חיוך נצחי מרוח בין לחייו האדמדמות של נהג האוטובוס החברמן, שבצעירותו היה סבור שבשלב הנוכחי של חייו ייהנה מתגמולי הפנסיה הצנועים, אך לפתע מוצא עצמו הדור בחליפה לא לו בקוקטיילים המפוארים של אופ"א, מוקף במתאבנים שאינו מזהה. איצ'ה שלנו, שכינויו היידישאי כאילו לקוח מדמות קריקטורית שמגולמת על ידי ספי ריבלין, מקיים את כל הקלישאות שהמהות שלו הבטיחה. הוא נטול כל השפעה על עולם הכדורגל הישראלי, וכמו אלמר פאד, ציידו של באגס באני (שדומה לו בצורה מפתיעה), הוא ממלא את תפקידו הייצוגי באופטימיות חסרת מודעות עצמית. זהו קסמו.

שאול אייזנברג פרץ לתודעה (לפחות שלי) בסוף שנות השמונים. הרבה לפני שנכנס לעסקי הפועל תל אביב ואוסישקין, הוא היה כתב ספורט (אחד הבכירים שהיו כאן, לטענתו), שחילטר בכל מקום אפשרי, בין השאר גם בתחנת הרדיו המיתולוגית "קול השלום". כילד מתבגר, שהתמכר לאט לאט למדורי הספורט ולתכניות הרדיו, לא יכלתי שלא להישפך משידורי המשחקים של נבחרת הכדוריד בתחנה (ז"ל) של אייבי נתן. אין מה להגיד, הבן אדם שירת את הענף נאמנה. זיו קושניר ורז סומך הפכו אצלו לדייגו ארמנדו מראדונה ולגארי לינקר ואימפריות כדוריד כמו בלגיה באליפות אירופה דרג ג' קיבלו את הכבוד של נבחרת ברזיל. עם כל הכבוד לדני דבורין ומוטי חביב, אייזנברג היה השדר שהתמחה יותר מכולם ביצירת מהומה על לא מאומה.

כבר אז הבנתי שההתלהבות שלו תרקיע שחקים ותגיע רחוק יותר מגלי רדיו שיוצאים מסירת דייגים נידחת אי שם בים התיכון. צדקתי. ההתלהבות של שאול אייזנברג הגיעה לכל מקום בארץ. חבל רק שלפי כמעט כל מי שתשאלו, היה מעדיף להימנע ממנה.

מבחינתו של שאול אייזנברג, הוא איש של עשייה. הוא מחזיק את מועדון הכדורסל של הפועל ת"א, אחראי על התמליל בפקסים שיוצאים מההתאחדות לכדורגל, חבר במפלגת מרצ - יחד ובעלים של בית קפה ברמת אביב. מבחינתם של לא מעט אנשים שסובבים אותו, הוא איש של דיבורים, ובעיקר מלוכלכים. הוא הספיק להתכסח עם כל מי שרק אפשר: מכבי תל אביב, אוהדי הפועל תל אביב, עיריית תל אביב, ישראל שיינפלד, שלמה שרף, עובדי תחנת "רדיוס", אבי רצון, רון קופמן ועוד רבים, מכובדים יותר ומכובדים פחות. כל אלה סידרו לו מנוי חופשי חודשי בבתי המשפט ברחבי תל אביב והיחידים שיצאו מרוצים מכל הסיפור הזה היו עורכי דינו.

מבחינתה של התקשורת, אפשר לתת לעובדות לדבר בעד עצמן. השנה בה אייזנברג מצא את עצמו מחוץ למועדון הייתה השמחה ביותר מבחינתם של האריק איינשטיין-אורי זוהר וונביז מגדות הירקון, שעדיין לא התגייסו לצה"ל. קשה להבין מה הוא בדיוק עושה בהתאחדות לכדורגל חוץ מלשחרר לאוויר ריח חזק של סיגר ולנפק תוכניות עמוסות בשגיאות. והכי חשוב, כל הופעה של האיש בתקשורת מסדרת לנו יופי של כותרות, בעיקר משעשעות. אז למה להתלונן, בעצם? כל עוד אייזנברג לא אחראי על תשלום המשכורת שלנו, הוא יכול להישאר בסביבה.

ואי אפשר בלי כמה ציטוטים בלתי נשכחים:

"הפועל תל אביב תהיה פחות טובה בלעדיי" (שאול אייזנברג ערב יציאתו לשנת שבתון ומסירת הקבוצה לידי ולדימיר גוסינסקי. באותה שנה, הפועל ת"א ניצחה פעמיים בדרבי באוסישקין והגיעה לפיינל פור היורוקאפ)

"אני בכלל לא מצטער שעזבנו את היכל נוקיה. עם הזמן נתרגל למקום וגם האוהדים" (שאול אייזנברג מנסה לרכך את הנסיגה מאוסישקין ומוסיף שהוא יסתפק בכמה אלפים בודדים במשחקי הבית של הפועל ת"א)

"עם עבודה קשה אני אכנס לכנסת, אולי אני אתמנה לשר הספורט" (מישהו האמין שנתגעגע ללימור לבנת?)

"חבל שישראל שיינפלד הוציא את הזוהר מעירוני ראשל"צ" (אייזנברג מחפש במה נוספת לרדת על השחקן שתבע אותו)