אוואט, תגיד לא לנבחרת

כששאראס היה מחובר לחיינו בחבל טבור - אתם יודעים, בדיוק בתקופה שבה התקבל כאן הרושם שכל מנהלי הליגה הטובה בעולם רודפים אחרי הרכז הליטאי ושוברים כספות כדי להחתימו – עלו סימני שאלה רבים לגבי הבחירה שלו לשחק דווקא באינדיאנה פייסרס. למרות זאת, כשיאסיקביצ'וס חתם בקבוצה, האופוריה הלאומית הייתה בשיאה, ומדינת ישראל הייתה גאה בבכיר בניה.

חלפו מספר חודשים, ומתברר שהחששות היו מוצדקים. החוזה שהוצע לו היה מתחת למשכורת הממוצעת ב-NBA, שעומדת על 5 מיליון דולר (לתשומת ליבו של עמיר פרץ), והקבוצה בה החליט לבלות את הקריירה שלו מעבר לים הייתה חמושה בשני רכזים טובים. הראשון הוא ג'מאל טינסלי הצעיר, פוינט גארד רפה שכל אך זריז ידיים, שיודע להגיע עד הטבעת. השני הוא אנתוני ג'ונסון הוותיק והיציב, שהתחיל את העונה כאופציה השלישית ברוטציה ומסיים אותה כאופציה ראשונה. שאראס? הוא קבור בקצה הספסל.

התמונה של יאסיקביצ'וס בטרנינג צורמת במיוחד כשזוכרים שהייתה לו לשארונס הצעה קונקרטית לשחק בקליבלנד לצדו של לברון ג'יימס, שם ישנו סגל שמשווע לשחקן שיודע לנהל משחק ולצלוף מבחוץ. באינדיאנה, לעומת זאת, מנהל את העניינים מאמן שמרן כמו ריק קרלייל, שמפחד לשים את הכדור בידיים של האירופאי והופך אותו לקלעי שמחכה בפינות. שחקנים שיודעים לקלוע מרחוק יש לא מעט, אבל חבר'ה עם יכולת מסירה כמו של הליטאי אין יותר מחמישה בתבל (ונתעלם לרגע מההגנה המגוחכת שלו). התוצאה של השימוש הלא נכון ביכולותיו, ושל הנטייה של קרלייל למשחק שבלוני וסולני שמבודד שחקן פנים אחד, היא דעיכה של שאר הקבוצה, ובראש ובראשונה של הרכז הליטאי היצירתי. ג'רמיין אוניל וסטיבן ג'קסון עושים הכל, ושאר החבר'ה ניזונים מפירורים. כיוון שכעת שאראס הוא כבר הרכז השלישי, בדרך כלל כשכולם מסיימים לאכול לו לא נשאר.

אחרי שסיימנו להלל את השחקן, לרדת עליו, ולבחון אותו מכל הכיוונים, כדאי אולי פשוט להסתכל על מצבו בצורה נטולת גאווה לאומית. בסך הכל מדובר בשחקן מצוין בעל יכולות נדירות באספקטים מסוימים של המשחק, שחקן שיש לו הרבה מה לתת ומה לתרום, ומעל לכל הוא אוהב לשחק כדורסל. כרגע הוא פשוט לא עושה את זה. בפסח הזה, נותר לשאראס להתפלל לטרייד לקבוצה הנכונה. ואם תהיתם, זו לא מכבי תל אביב.

באופן מאוד כללי, אפשר לחלק את קבוצות הכדורגל לשלושה סוגים: כאלו שממציאות שחקנים ובלעדיהן אף אחד לא היה שומע עליהם (כמו למשל רוב צעירי מכבי ת"א הבינוניים או החיילים הממושמעים של מכבי פ"ת, שעזבו אותה במשך השנים ומאז נעלמו עקבותיהם); כאלו שהשחקנים ממציאים אותן ובלעדיהם אין הצדקה להתעסקות הגדולה בקבוצה (נאפולי של מראדונה, שמתה יחד איתו, היא הדוגמה המושלמת, וגם שיקגו בולס עדיין לא התאוששה לגמרי מפרישתו של מייקל ג'ורדן); וכאלו שהורסות שחקנים, בגלל הסביבה השלילית, הניהול הכושל ושלל הבעיות שהפכו אותה לקבוצה מצורעת (כמעט כמו כל שחקני הרכש של אינטר וניוקאסל בשנים האחרונות. גם הפריחה של אמסלם בעידן פרננדז, מול השקיעה ארוכת השנים בתקופת פניג'ל, מוכיחה זאת).

דודו אוואט מוכיח לנו מדי שבוע כי את נבחרת ישראל ורוב קבוצות הכדורגל המקומי, אפשר לתייק תחת הסוג השלישי. אין דרך אחרת להסביר את הפער בין היכולת שלו בשער סנטאנדר והמחמאות שהוא מקבל מאנשי מקצוע בספרד, לבין היחס המחפיר לו הוא זוכה בארץ והעובדה שהוא עדיין לא השוער הראשון של נבחרת ישראל. זה לא הוא, זה אנחנו.

כמי שהיה לו חלק בעליהום על אוואט כששיחק במכבי חיפה ומבין היום את גודל הטעות, ברור לי שסביבת העבודה הבלתי אפשרית בארץ, לעומת השקט התעשייתי בספרד, הם אלו שעושים את ההבדל. ההתעסקות היומיות ברכילות הספורט, הטלפונים השבועיים לאבא של דוידוביץ', הציניות המרושעת, העיתונאים האינטרסנטיים וכל הרעל (ממנו נפגע לא רק אוואט) היו קשים מדי עבור השוער הרגיש והמוכשר. חלקכם וודאי אומר ששחקנים גדולים צריכים לדעת להתמודד עם לחץ, אבל זה בטח גם מה שאומרים לעצמם אוהדי אינטר, ניוקאסל ומכבי ת"א, בכל פעם ששחקני הרכש שלהם עושים במכנסיים. יש שני סוגים של לחץ: כזה שמקורו בציפיות גבוהות ומקהל גדול, והוא לגיטימי, וכזה שנולד מתוך מנגנון הרס עצמי קטלני, מה שקיים לרוב אצלנו.

הבעיה הכי גדולה של אוואט היא שהוא עדיין רוצה להוכיח את עצמו בנבחרת ולהעמיד את אותם רכלנים ואינטרסנטים על טעותם. זה לא יקרה. אותה מערכת אוכלת יושביה תמיד תמצא תירוצים מדוע אנחנו לא כל כך מחזיקים מאוואט והספרדים כן. המקרים האחרונים, בהם אוואט ביטא את הכעס שלו על כך שהוא לא פותח בנבחרת (מהלך לגיטימי, שרק מעיד עד כמה הוא איכפתי), מוכיחים עד כמה אף אחד כאן לא אוהב להודות בטעויות וחלילה ללמוד מהן. אוואט, באופן מאוד לא מפתיע, הפך לאויב האומה וסומן כמי שפוגע בזקפה הלאומית. אוואט צריך לוותר על המשימה הבלתי אפשרית הזאת ולפרוש מנבחרת ישראל, לפחות זמנית. אולי אחרי עוד כמה שנים בסביבת העבודה הנורמלית שבה הוא נמצא, בליגה הכי טובה בעולם - הישג שאף שוער ישראלי לא התקרב אליו - מישהו יבין מה קרה כאן.

אם נניח לרגע לדיון הספורטיבי ונעבור לתחום המוסר, האהוב על פרשני הספורט, אפשר לומר שלואיס פרננדז עושה עוול נוראי לעמרי אפק. נכון, מותר למאמן לא לרצות שחקן, אבל אסור לומר עליו בפומבי שהוא לא ישחק עד תום העונה ולא לתת לו אפילו סיכוי סביר להוכיח שהוא ראוי ליחס אחר. גם אם המתקפה על פרננדז נובעת בעיקר מהאיבה למאמן זר (קשטן לא היה זוכה ליחס כזה), עדיין מגיע לאפק סיכוי תיאורטי למחילה.

מה בדיוק קרה שם ולמה פרננדז סימן את אפק, אף אחד לא יודע, למרות כל הניחושים האחרונים. אלא בזמן שאפק הפך ליקיר האומה ואהוב הקהל בטדי במקרה של הפסד (מעניין למה האוהדים לא קראו בשמו בהפסד להכח), שכחנו כמה דברים מקצועיים חשובים: אפק הוא שחקן כדורגל בינוני פלוס, שלא עשה שום דבר משמעותי מאז עונת הדאבל של הפועל ת"א לפני שש שנים.

בזכות עיניו הכחולות, הוא היה בעיני חלק קטן מראשי ואוהדי הפועל ת"א לתקווה הלבנה של הקבוצה, עד שחוסר היציבות התמידי שלו ומוגבלותו טפחו על פניהם. מבלומפילד אפק המריא לספסל של סנטאנדר ולליגה השניה, הרבה בזכות סוכנו המצוין, אבל באף אחת משתי הליגות הוא לא הותיר חותם יוצא דופן, שהיה גורם לקבוצות ספרדיות לחזר אחריו. אפק הקפיד לספר לכולם עד כמה הוא התקדם ולמד בחו"ל, אבל גם בנבחרת וגם בתקופה הקצרה שלו בבית"ר, ראינו את אותו שחקן שעצבן לא פעם את דרור קשטן. אפק מתבסס בעיקר על חוכמת המשחק, אבל לוקה בדברים אחרים.

חוץ מזה, אם זכרוני אינו מטעני, ברוב הקבוצות בהן הכדורגלן האינטלקטואל עבר, מכבי יפו של אוננה, הפועל ת"א של קשטן וסלמנקה של אנדוני גויקויצ'אה, היו לו תאקלים עם המאמנים. לפי אנשים שמכירים את אפק, זה נבע בעיקר מגאוותו הגדולה, מכך שהוא לא כדורגלן ממוצע מבחינה שכלית ולא מוכן להוריד את הראש וליישר קו עם המשמעת הצבאית שמונהגת בדרך כלל בקבוצות הכדורגל.

שלא תטעו: למרות כל הדברים שציינתי, לאפק עדיין מגיע צ'אנס אמיתי מפרננדז. בטח שגם יחס אחר. אבל מאחר שסביר להניח שזה לא יקרה, עדיף לאפק לקחת את עצמו לקבוצה אחרת, הפועל ת"א כנראה (אם גרנט יקירו מגיע למכבי ת"א, זאת גם אופציה טובה), ולהצדיק את המעמד הלא ברור שלו בתקשורת. בגיל 27, הגיע הזמן שאפק יפסיק להיות שחקן לא יציב, שנותן כמה משחקים טובים בעונה, יוביל סופסוף קבוצה לאיזשהו תואר וייתן עונה גדולה באמת, לראשונה מאז אותו דאבל בשנת 2000. כי אם זה לא יקרה, הוא כנראה גם לא יהיה בסגל של דרור קשטן בנבחרת.

"כולם יודעים ורואים שהיא לא יודעת לאמן" – כך, במילים האלו, סיכמה דיאנה נולן, כוכבת רמת השרון, עונה עם המאמנת אורנה אוסטפלד. כמה פשוט, כמה מרענן. לפרשני ספורט, מלבד שלמה שרף, אין את הפריבילגיה הזאת: סתם להגיד את האמת, בלי לקשט אותה מילולית. איש מקצוע חלש, שמתקשה לשרטט תרגיל על הלוח, ייהפך מיד ל"פסיכולוג" או "מאמן של שחקנים". אי אפשר לכתוב סתם שאין לו מושג.

אבל כיוון שנולאן כבר שיחררה את השד מהבקבוק, אין ברירה אלא להסכים. אכן, אוסטפלד מאמנת גרועה. הקבוצות שלה לא מאומנות, פסקי הזמן שלה מביכים, והיא מקרינה חוסר שליטה והיסטריה במצבים של פיגור או לאחר הפסדים. אם אין די בכך, כמעט מדי עונה צפות על פני השטח עדויות ליחסי האנוש הגרועים שלה, בדרך כלל מול השחקניות הזרות. ויקי הול עזבה את רמת השרון בטריקת דלת, לנולן ושריל פורד אין כל כוונה לחזור, וזרה אחרת נזרקה מדירתה באישון לילה לפני שתי עונות.

מאמן כדורסל לא צריך להיות אדם נחמד, אבל ספק אם אוסטפלד עונה להגדרה "מאמן כדורסל". כבר שלוש עונות שקבוצתה לא זוכה באליפות, למרות תקציבים גבוהים וכוכבות WNBA. אוסטפלד מצליחה להפוך זהב לברזל, בעיקר העונה. כדי להמחיש את גודל הכישלון, תארו לעצמכם הדחה של מכבי ת"א בידי מכבי ראשל"צ בחצי גמר פלייאוף הגברים. כך צריך לראות את ההפסד של רמת השרון להפועל ת"א בחצי גמר הפלייאוף.

הבעיה היא שאוסטפלד היא רמת השרון. היא טוענת שהמציאה את המועדון, ובצדק. רק היא יכולה להחליט שעליה ללכת, ונראה שאין לה כל כוונה לעשות זאת. זו גם הטרגדיה שלה ושל קבוצתה: כל עוד אוסטפלד אחראית גם על הצד המקצועי, מפעל החיים שלה לא יגיע לשום מקום.

פסח שוב בא, ואיתו האביב, אבל תקופת הפריחה של הכדורסל הישראלי הופכת בכל שנה לזיכרון עמום יותר. אחרי חוק בוסמן, שהביא בעקבותיו את הבחירה בין שני זרים ושני בוסמנים לשלושה זרים, צץ לו השנה קסם נוסף בדמות חוק ארבעת הזרים בקבוצה ללא קשר לדת, מוצא או מספר קעקועים, שהציף את 11 קבוצות ליגת העל בלא פחות מ-74 כדורסלני חיזוק (ועוד הזרוע נטויה). הליגה המקומית הפכה לישראלית רק בזהות עסקניה, בעוד הפרקט הפך לסניף המזרח תיכוני של ליגות ה-CBA וה-NBDL, אליהם קופצים שחקנים בתקווה לתפוס חוזה שמן בליגה השניה באיטליה. הכדורסלן הישראלי נעלם, אבל אל דאגה: בשנה הבאה הוא חוזר, בתור האפליה המתקנת בפטנט החדש הקרוי "החוק הרוסי", עוד קונספירציה שתזניק את מניותיהן של חברות הנסיעות.

בכל קיץ, כשהחגיגה נגמרת והמלהטטים חוזרים לארצם, נשארים פה שחקני הכדורסל כחול לבן כדי לנסות ולאסוף את השברים. איך שוב קורה שיחידות הכדורסל שמסיימות כל קיץ בטופ האירופי בכל הגילאים, הופכות עם בוא הסתיו לערימת נערים חסרי ביטחון, שנעים בין משלימי מקום ברוטציה לדופקי כרטיס בצילום הפוסטר המסורתי של פתיחת העונה?

עסקני הכדורסל ממשיכים למכור לנו באדיקות את המחסור בשחקני כדורסל ישראלים, אבל הרי אין מדובר בעיוות מוטציוני שפגע לפתע ברחמה של האם העבריה. הגוף היהודי, שהוציא שחקני כדורסל במשך עשרות שנים נותר כשהיה, כך שהסיבה ל"בור הכדורסלנים" נעוצה כנראה בהתנהלות בקומות הגבוהות, שהצליחה לבזבז את כל אותו פוטנציאל. ההנהלות מביאות שני זרים טובים ועוד שניים במחירי מבצע, והשחקן הישראלי המתוסכל, שמסתפק במשכורת של מתדלק (גם היא לא תמיד באה בזמן), הופך לממלא המקום הזמני בין ההמראות והנחיתות של שחקני הרכש בנתב"ג.

מאסתי בסיפורים על הצלחה אירופית והכבוד הלאומי. גם ארבעה אמריקאים ב-700 אלף דולר לראש לא הצליחו להביא את ירושלים לשיחזור התואר האירופי (שהושג, אגב, בזכות דומיננטיות של לפחות 3 ישראלים), מה גם שאת הישראליות המצויה בגביעים היבשתיים של הצהובים מתל אביב כולם מכירים. על מנת לחדש את מלאי דקות המשחק של ליאור אליהו ורביב לימונד, לאפשר לניצן חנוכי ואיתי גרינבוים להתנסות ולהתפתח לא רק בעונות מעבר של אמריקאים, וכדי להנות מחוכמת המשחק של יובל נעימי ויוגב אוחיון, הגיע הזמן לשחרר את עם ישראל מעבדותו לכל אותם עוברי אורח בינוניים, ולחזור למתכונת הישנה והטובה של 2 זרים בקבוצה. זו תהיה הפעולה הראשונה בדרך להצלתו של הכדורסל הישראלי.

אם בסיום העונה לא תצליח הפועל חיפה לשוב לליגת העל, תלך מחאתם של אוהדי הקבוצה נגד הבעלים יואב כץ ותחריף. לשחקן הכדורסל משכונת בת גלים של שנות ה-50, שהפך למיליונר נדל"ן אמריקאי זכויות רבות בהצלתה של הפועל חיפה מציפורני המפרק, אבל התנהלותו התמהונית של כץ, שמעלה חדשות לבקרים את השאלה מדוע הוא מחזיק בנכס שנראה שכלל אינו מעוניין בו, מונעת מהמועדון המרענן בישראל בסוף שנות ה-90 לחזור לימיו הגדולים.

מה בעצם רוצים האוהדים מכץ? האיש הגיע משומקום, לקח קבוצה גמורה שאפילו ההסתדרות התנערה ממנה, והצליח לייצב את מצבה. הפועל חיפה אמנם חיה ובועטת בליגה הלאומית, אבל עבור אלפי אוהדיה, שחוזרים לחורים בהם התחבאו בתחילת שנות ה-90, אלו אינם חיים ראויים. לאלפים שליוו את הקבוצה למשחק הירידה בבלומפילד בעונה שעברה רק כדי לתמוך, נמאס, והם פתחו במחאה כדי לגרום לכץ ללכת הביתה. הניסיונות האחרונים של הבעלים לשנות את שם הקבוצה, להעביר אותה לעיר אחרת ולוותר על איצטדיון קרית חיים המיתולוגי היו מבחינתם הקש האחרון.

על פניו, כץ לא חייב שום דבר לאף אחד. הוא האביר שלקח את הפועל חיפה כשאף אחד לא התעניין בקריסתה, ובכסף שלו הוא יבחר מה לעשות, ולא דעת הקהל. זו השנה השניה בה הוא עומד מאחורי תקציב הקיום, לא מפגר בתשלום המשכורות, וזכותו לעקוב ממרומי וושינגטון הרחוקה אחר כל פעולה המתבצעת בכסף שלו, גם אם זה אומר לאסור על הקבוצה נסיעות בכבישי אגרה עוקפי פקקים, או לקנוס את המאמן בכמה מאות שקלים על שימוש ברכב יקר, בעוד הקבוצה בעיצומם של מאבקי עליה. הוא לא יפזר כספים, הוא לא רובי שפירא.

אבל זוהי בדיוק הנקודה שמרתיחה את האוהדים האדומים. אלו מעולם לא שאפו להוביל את הכדורגל הישראלי, או לבלוט מעל במות אירופה. הבסיס מבחינתם הוא בוס שאוהב את הקבוצה שלו, וגם אם לא יפזר עליה מיליונים, לפחות יראה שהוא שם בשבילה. אחרי שבעונה שעברה פיזר הצהרות מפוצצות לכל כלי תקשורת אפשרי, ירד כץ למחתרת ופיו נמלא מים. הפועל חיפה ראויה ליותר מהמיקום האפרורי של קבוצה לאומית בו היא נמצאת. השאלה היא אם האיש מבת גלים הוא זה שיוציא אותה משם, ויותר מכך אם הוא בכלל רוצה.