פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שלטון הגנרלים

        בעונה שבה לארי בראון התרסק ופיל ג'קסון נלחם על מקום בפלייאוף, תואר מאמן העונה מגיע לגנרל הקטן של דאלאס, אייברי ג'ונסון

        התואר הזה מעלה בדרך כלל לדיון את השאלה מי האחראי האמיתי להצלחה: הכוכב, המאמן או אולי בכלל הג'נרל מנג'ר, שבנה את הסגל. יש נטייה להעניק את התואר למי שהצליח עם קבוצות ממושמעות ואפורות, עם סגל נטול כוכבים המבליט את האיש על הקווים. אבל זו גישה פשטנית מדי, שמתעלמת מהחשיבות העצומה שיש למאמן גם בקבוצה של כוכב או שניים ושחקנים משלימים. מה גם שהשנה ניצב לצד כל מאמן מצליח מועמד לגיטימי ל-MVP.

        זו הייתה עונה מרתקת בגזרת המאמנים, בעיקר אצל התותחים הכבדים. לארי בראון ניסה את מזלו בתפוח הגדול וביצע התרסקות שתיזכר לשנים ארוכות. פיל ג'קסון חזר אל הלייקרס אחרי הספר המפורסם, הוציא מקובי עונת שיא והצליח (כנראה) להוביל חבורה חסרת כשרון לפלייאוף. פט ריילי הזיז בעדינות את סטן ואן גנדי, חזר לקידמת הבמה במיאמי ועזר להיט להגיע במצב סביר לפלייאוף. אבל בשורה התחתונה גנבו את ההצגה מאמנים צעירים, שיצרו הרבה פחות באז תקשורתי. אף אחד מהתותחים הכבדים, כולל פופוביץ' וג'רי סלואן, לא נכנס לשלישייה הסופית. היחיד שהתקרב ונחתך רק בפוטו-פיניש הוא ג'קסון, שהוכיח השנה שביכולתו להוביל גם קבוצות בינוניות, בלי שאקיל וג'ורדן.

        גם מייק דאנליבי, שעשה את הבלתי יאמן והביא את הקליפרס לפלייאוף, ראוי לציון (למרות שעולה גם הטענה שמהחומר המצוין בקליפרס ניתן היה להוציא יותר); ביירון סקוט, שכמעט הוביל לארץ המובטחת את ניו אורלינס/אוקלהומה הנמושה (למרות שכריס פול נראה כמו אחד שמסוגל לנצח גם אם יעלו איתו בחמישייה ארבע דמויות קרטון); ומייק פראטלו, שבנה בממפיס יחידה מגובשת ולוחמת עם ההגנה הטובה בליגה. לשלבי הגמר, מכל מקום, עלו שלושה מאמנים אחרים.

        במקום השלישי: פליפ סונדרס (דטרויט פיסטונס)

        חכם מה הוא אומר: פליפ נכנס לנעליים הגדולות של לארי בראון ועשה זאת בהצלחה. השילוב בין מאמן התקפי לקבוצה המורכבת משחקני הגנה מצוינים עבד בדיוק כפי שניתן לדמיין: הפיסטונס שיכללו את משחק ההתקפה שלהם, רצו הרבה יותר מהרגיל וזה לא בא על חשבון ההגנה. סונדרס נכנס לסיטואציה לא פשוטה ודאג שהכל יזרום מהשנייה הראשונה, בלי משברים, בלי נפילות מתח רציניות ובלי תאקלים (עד השבוע האחרון, אז הסתכסך קלות עם בן וואלאס). בזכות יכולתו יהיה השנה לפיסטונס יתרון ביתיות לכל אורך הפלייאוף, אחרי שבעונה שעברה הם למדו על בשרם עד כמה יתרון הביתיות משמעותי (כל זה בהנחה שהם לא יפשלו במשחקים האחרונים).

        רשע מה הוא אומר: קבוצה גדולה אמורה לחשוב על הפלייאוף גם במהלך העונה הרגילה. סונדרס כמעט לא השתמש בספסל. כתוצאה מכך, הוא גם יתקשה לקבל מהספסל שלו תפוקה בפלייאוף וגם סחט את שחקני החמישייה. כל שחקן בחמישייה של הפיסטונס שיחק יותר משאק, דאנקן וג'ינובילי במהלך העונה הרגילה. המבחן האמיתי של סונדרס יהיה בפלייאוף. אם זה לא ייגמר עם טבעת, הוא לא עשה כלום.

        במקום השני: מייק דאנטוני (פיניקס סאנס)

        חכם מה הוא אומר: בתחזיות שלפני פתיחת העונה, השאלה הגדולה הייתה האם הסאנס יצליחו להישאר מספיק קרובים לפלייאוף עד שאמארה סטודומאייר יחזור מהפציעה. אף אחד לא חשב שהקבוצה, שאיבדה שלושה שחקני חמישייה (כולל אמארה) והביאה במקומם שאריות, תצליח להישאר בצמרת. אבל דאנטוני לא נבהל והמשיך פשוט לעשות הכל אותו הדבר. פיניקס המשיכה לרוץ ולהפציץ מבחוץ, היריבות המשיכו לא לעמוד בקצב של סטיב נאש והנצחונות המשיכו לזרום. השנה דאנטוני השתמש הרבה יותר בספסל ובנה קבוצה אתלטית, שיודעת גם לשמור ונראית הרבה יותר בשלה לפלייאוף מהקבוצה של שנה שעברה. למרות שאמארה לא יהיה.

        רשע מה הוא אומר: דאנטוני עדיין נראה כמו מאמן שנפל על הקבוצה המושלמת בשביל הטריק היחידי שלו. אין ספק שהוא המאמן המתאים ביותר בשביל נאש, אבל גם אין כמעט ספק שבלי נאש הכדורסל התזזיתי שלו לא יעבוד. גם למנהל הכללי העוזב בראיין קולנג'לו מגיע המון קרדיט על כך שבנה באומנות קבוצה מושלמת בשביל נאש ודאנטוני. המאמן עושה עבודה מצוינת, אבל במשולש קולנג'לו-דאנטוני-נאש הוא הצלע הפחות חשובה. עכשיו, כשקולנג'לו עזב לטורונטו ודאנטוני קיבל על עצמו גם את תפקיד הניהול, ניתן יהיה לבחון אם הוא יודע לבנות קבוצה שתוכל לקחת אליפות.

        במקום הראשון: אייברי ג'ונסון (דאלאס מאבריקס)

        חכם מה הוא אומר: עוד כשהיה שחקן דיברו על אייברי, "הגנרל הקטן", כאחד ממאמני העתיד של הליגה, והוא לא מאכזב. הוא לקח סגל טוב ועשה ממנו קבוצה מצוינת, שלא נתנה לספרס ולפיסטונס לברוח לה. כל זאת למרות מכת פציעות בלתי נגמרת (מרקיז דניאלס ודווין האריס היו יותר פצועים מכשירים, ג'וש הווארד, קית ואן הורן וג'רי סטקהאוס הפסידו המון משחקים), סנטר לא מתפקד וסגל שלא נמצא בליגה של שתי הגדולות.

        אייברי מצא את האיזון ובנה קבוצה שנמצאת בין הראשונות ברוב הקטגוריות, בלי לבלוט במיוחד באף תחום. קבוצה ששומרת מצוין, משחקת באחריות, לא מורידה את הרגל מהגז ומנצלת כל מעידה של היריבה, קבוצה שבה כל שחקן יודע את מקומו. ההצלחה של המאבס השנה צריכה להיות רשומה קודם כל על שמו.

        רשע, מה הוא אומר: קשה למצוא מילה רעה על אייברי או על העונה של דאלאס. אבל בדיוק כמו במקרה של פליפ סונדרס, גם כאן המבחן האמיתי יהיה בפלייאוף. ברגעי ההכרעה כל הקבוצות מגבירות אינטנסיביות בהגנה ומשחקות באחריות, וסדרות מוכרעות על החלטות קטנות ומהירות תגובה של מאמנים. יהיה מעניין לראות איך ג'ונסון חסר הנסיון יתמודד עם השועלים הוותיקים. מעבר לכך, בדיוק כמו שנאש הוא האחראי העיקרי להצלחה של הסאנס, לידידו הטוב דירק נוביצקי יש הרבה מניות בעונה הנפלאה של המאבריקס. דירק הולך ומשתפר עם כל עונה שעוברת, וג'ונסון נהנה מכך.