מה עושים עם מכבי?

גם אם מכבי ת"א תנצח בדרבי הקרוב, היא לא תכפר על הבושה הגדולה של שנת המאה. העיניים של ראשי הקבוצה יבהו בדשא, אבל הראש שלהם עמוק בתוך העונה הבאה: מה צריך לעשות כדי שהמועדון המפואר בישראל יצדיק את הסטטוס שלו, יפסיק לצלול ויתחיל דרך חדשה של הצלחות? איך הופכים ערב רב של שחקנים לסגל מאוזן וטוב, או בקיצור מי צריך להישאר ומי לא ראוי להמשיך במכבי ת"א בעונה הבאה? וואלה! ספורט מנפקת מספר עצות.

אייל ברקוביץ':

הראשון שצריך לקבל את הודעת השחרור. אין ספור השערוריות סביבו, רובן באחריותו הישירה, יצרו את עיקר הרעש בעונה הכי רועשת בתולדות מכבי ת"א: הצהרת הדאבל המטופשת, פרשת התנינים האגוצנטרית, תקרית הקללות המכוערת עם מאיר לוי ומה לא. כהרגלו, ברקוביץ' היה עסוק יותר בעצמו ופגע מאוד בקבוצה. אם מכבי היתה מקבלת ממנו תועלת מקצועית אמיתית ולא הבלחות מעטות עוד אפשר היה להעלים עין, כפי שעשינו בשנים הגדולות של ברקו בעבר.

אבל מהשחקן הענק שהכרנו, נותר ילד מזדקן, שמשתעל מעייפות בדקה ה-30, נחנק ומוחלף בדקה ה-60, עם מסירות אמן שהולכות ומתקהות. עם 2 שערים ו-2 בישולים בלבד, ברור שהקוסם הביא יותר נזק מתועלת (ברקוביץ' במקום ראשון במכבי בספיגת אדומים, 2, ביחד עם גונזאלס). די, למכבי ת"א זה הספיק. גם לנו.

אבי יחיאל:

הבחור באמת משתדל, רוצה, נלחם, מנסה, וזה חריג במכבי ת"א העונה, אבל לא ממש מצליח. ליחיאל יש אולי הילה שחקן נבחרת מוכשר, אבל בשמונת החודשים האחרונים הוא הוכיח כי החולצה של מכבי ת"א גדולה עליו. הוא פתח 20 משחקים בהרכב, ספג 8 צהובים (מקום ראשון בקבוצה יחד עם סטרול), לא כבש ולא בישל (למרות ששיחק לפעמים בטעות כמגן). כמות הצהובים אולי מעידה על רצון גדול להוכיח, אבל לא מצדיקה את חוסר ההצלחה.

כריסטיאן גונזאלס:

הגיע עם רזומה די מרשים (נבחרת אורגוואי, פניארול), אבל מהר התברר שהוא לא הבלם הבא של מכבי ת"א. למרות שטון קאנן , שעשה לו זובור, לא יסכים עם הקביעה, גונזאלס הוא בלם לא רע, אבל לבטח לא המנהיג של הגנת מכבי ת"א בשנים הבאות. הוא לא פולוקארוב, לא ברומר ולא בן חיים. בקבוצה שצריכה לשדרג את עצמה משמעותית ולעבור מהפכה בעונה הבאה, אי אפשר לבזבז עליו עמדה אחת של זר. בקבוצה עם הגנה כל מפוזרת הגנתית, צריכים בלם ברמה שתזכיר את אגדות העבר שציינו.

סאלם אבו סיאם:

למרות משחק טוב פה ושם, אבו סיאם אינו מגן ברמה של מכבי ת"א. לא הגנתית ובטח לא התקפית. ההתעללות האחרונה שהוא עבר אצל פטריק סופו ממכבי פ"ת רק הדגישה את הבעיה. במקום להישאר על הרגליים, דבר בסיסי עבור מגן, אבו סיאם נפל על הישבן ופינה את הדרך עד השער לסופו. איכות של מגינים היא בדרך כלל ראי של קבוצה כדורגל, ואבו סיאם רק מעיד על דלות החומר במכבי. 0 שערים, 2 בישולים, 6 צהובים, 0 אדומים, ב-20 משחקים בהרכב הם רק נתונים יבשים למגן בינוני למדי.

אלוין בג'ירי:

4 משחקים בהרכב מכבי ת"א, בקישור או בהגנה הספיקו כדי לתהות על קנקנה של הסחורה הלא מרשימה. מכבי ת"א צריכה 5 זרים תותחים, בג'ירי הוא לא כזה. בואו נתקדם.

הנרי מקינוואה:

0 שערים, 0 בישולים, 0 אדומים ו-0 צהובים בשלושת המשחקים בהם שותף (פעמיים בהרכב). צריך להמשיך?

לירן שטראובר:

ללא ספק, השחקן המצטיין של מכבי ת"א העונה, למעט אבי נמני. הציל את הקבוצה לא פעם ממצבים מביכים ביותר, וייתכן כי בלעדיו היתה אפילו מתמודדת נגד הירידה. למרות שברוב העונה הוא ספג עלבונות והשפלות מאוהדי קבוצתו, למרות ההגנה המביכה לצידו, רק שלושה שוערים ספגו פחות ממנו בליגת העל (פתח רק ב-25 משחקים, כך שלא כל השערים חתומים על שמו). אפילו בקרב שונאיו הגדולים, ככה מספרים, חלה תמורה ביחס כלפי השוער.

אז למה מתנדנד, אתם שואלים? כי סביר מאוד שהשנאה היוקדת של היקד כלפיו תעלה על גדותיה שוב במשבר הבא, מצב בלתי נסבל שלא יכול להימשך. לא מבחינת מכבי ת"א ולא מבחינת שטראובר.

אבי סטרול:

משחקני הבית הבולטים שצמחו בשנים האחרונות במכבי ת"א ציפו להרבה יותר. לא רק מקצועית, אלא גם ובעיקר חברתית. אבל סטרול, שהיה חייב לקחת חלק בהנהגת הקבוצה, קרס תחת העומס המנטלי ואיתו צנחה פלאים גם היכולת על הדשא. ב-17 משחקים בהרכב, צבר סטרול אדום אחד ו-8 צהובים, הכי הרבה יחד עם יחיאל. על שערים ובישולים אין בכלל על מה לדבר. על הנייר, לסטרול לא מגיע להמשיך עוד עונה במכבי, אבל בגלל היכולת שלו בשנים קודמות ומפני שמדובר בשחקן בית שעוד לוקח ללב את המצב העגום, אולי אפשר לתת לו צ'אנס נוסף. אולי.

לירן כהן:

נכון, הקונספט של הגאלקטיקוס פגע בו מאוד, דחק אותו הצידה, אבל ב-11 המשחקים בהרכב וב-11 הפעמים שעלה כמחליף, כהן לא נתן לאף אחד התחושה שטעו לגביו (1 שערים, 0 בישולים). מבחור שרואה את עצמו כציר מרכזי במכבי ת"א וכישרון מוביל בכדורגל הישראלי, אפשר לצפות ליותר אופי, לעמוד שדרה חזק יותר. תחת זאת, כהן נכנע כמו עלה נידף. אין תירוצים לנתונים כאלה.

תמיר כהן:

עוד שחקן שאולי אפשר לתת לו להישאר בגלל חסד נעורים, משום שפעם הוא היה טוב מול יובנטוס ואייאקס ובאיירן. וזהו. עוד קורבן של שיטת הגלקטיקוס, שהחזירה אותו שלוש שנים אחורה. אבל שלא כמצופה מהבן של אבי כהן ההוא, הבן תמיר היה הראשון לקרוס עם המערכת ולא לקח מנהיגות ב-10 המשחקים שפתח בהרכב. בעיטות הפצצה שהוא היה משלח פעמיים בעונה לחיבורים נעלמו יחד איתו (0 שערים ו-0 בישולים). מנגד, אפשר היה לחזות ביציבות של משה מישאלוב, שחקן פחות מוכשר אבל כנראה יותר רציני, שפתח לרוב על חשבונו של כהן, בלי קשר לפציעות.

ז'וזה דוארטה:

האינסטינקט הראשוני אומר לשלוח אותו לכל הרוחות. 3 שערים ב-15 משחקים בהרכב זה מעט מאוד למי שכבש 13 בנצרת עילית הקטנה. אלא שכאן יש לקחת כמה דברים בחשבון: ראשית, מעטים החלוצים שהצליחו במכבי ת"א בעשור האחרון. שנית, מעטים הסיכויים למצוא חלוץ עם יכולת מוכחות כמו דוארטה, שהסתגל לארצנו המוזרה, בסכומים הנמוכים שמכבי מתכוונת להוציא. לדוארטה אין אולי את האופי הדרוש, אבל את הכישרון והמימדים הנכונים דווקא כן. ייתכן מאוד שבעונה הבאה הוא ירצה לתקן הרושם השלילי שהותיר, אבל ייתכן גם שימשיך לצלול, כיאה לחלוצים זרים במכבי ת"א.

אם טון קאנן, שלא ספר אותו, יעזוב, אסור למכבי למהר ולוותר עליו. למערכת הגאונית שבנה הרציקוביץ יש כבר ניסיון מר עם שחקנים שעזבו ומיד הצליחו במקום אחר. אין טעם להרחיב את הרשימה.

רועי דיין:

נכון, כל התנאים פעלו לרעתו העונה. הוא נזרק לזירה שבוע לפני המשחק הקריטי מול אפואל ניקוסיה בגביע אופ"א, כשכבר היה בפועל מחוץ לקבוצה; כל העול ההתקפי נפל עליו בתחילת העונה בעקבות הפציעות של דוארטה, אופיר חיים וציון כהן, מה שגרם לו להיראות רע. אבל דיין היה חייב להוציא מעצמו הרבה יותר משני שערים. אסור לשכוח שמכבי לא רצתה את דיין בתחילת העונה, אחרי חצי שנה רעה שלו בהכח ר"ג. רק בגלל הפציעות שהזכרנו והמחסור בזמן, מכבי החזירה אותו מהפועל חיפה.

לעונה הבאה מכבי חייבת להיערך טוב יותר ולבדוק האם החלוצים שהיא מביאה פצועים. אם הם בריאים, ניתן עדיין להשאיר את רועי דיין, אבל רק כחלוץ רביעי, לא יותר מזה.

ליאור ז'אן:

לא הרבה יודעים (ולא הרבה מתעניינים), אבל ז'אן הוא לא קשר אחורי, התפקיד בו קאנן מציב אותו. למרות זאת ולמרות כל הלחץ והבלגן במועדון, ז'אן משחק לא רע בכלל בתנאים הללו, דבר שמעיד אולי על מנטליות נכונה. ברור, כדי לחזור לצמרת מכבי צריכה קשר אחורי ברמה של דירסאו, אנסומבו ובאדיר, אבל זה לא אומר שצריך לוותר על הבלם הצעיר. ז'אן הוכיח שיש לו מקום בסגל של מכבי ת"א, ממש לא בטוח אם בהרכב. השאלה היא אם הסידור הזה ימצא חן בעיניו.

אופיר חיים:

מלך השערים של מכבי העונה, אחרי אבי נמני, עם 4 שערים, ואחד השחקנים היותר איכפתיים שהיו השנה על הדשא. מהסוג שעדיין מעריך את המסורת שמאחורי החולצה הצהובה שהוא לובש. למרות שחיים לא זוכה להערכה מתאימה בארץ, הוא שחקן ליגת על טוב למדי, שעובד על המגרש ויכול לשחק במספר תפקידים. הוא מסור ואהוב על הבריות, וראוי להיות החלוץ השלישי של הקבוצה בעונה הבאה. אם הוא יסכים לסטטוס הזה, אין שום סיבה לא להשאיר אותו.

ג'ובאני רוסו:

הסיבה היחידה שבגינה יש לוותר על רוסו היא בריאותו. אם הקרואטי עדיין חזק דיו כדי לשחק עונה שלמה כמו שצריך, אסור לווותר עליו. אוקיי, זאת העונה הכי גרועה שלו מאז שנחת בארץ, אבל במקביל אסור לשכוח כי רוסו הוא עדיין הזר הכי גדול, או לפחות הכי מעוטר, שהיה לנו. גם אחרי העונה ההיא בבית"ר, רבים הספידו את הקרואטי, שמיד הוכיח במכבי חיפה שהוא קורץ מחומר אחר, של ווינרים.

במקרה שמכבי תבנה קבוצה ראויה בעונה הבאה, רוסו ירצה להעמיד את מבקריו על טעותם ולהרים לעצמו מחדש את קריירה. התנאים להצלחה: לא עוד קבוצת כוכבים. גם בבית"ר ירושלים של גוטמן רוסו לא הצליח, משום ששחקן שעובד על הקו כמוהו, לא מתאים לקונספט הגלקטי. מחשבה נכונה מצד ראשי מכבי ת"א לגבי איוש הסגל, ורוסו יוכל להיות המנהיג השני של הקבוצה, שיעזור לנמני במלאכה.

אבי נמני:

צריך להסביר למה? גם העונה נמני סיפק את הסחורה, עם 10 שערים ו-3 בישולים. לגבי הקשר שלו עם הקהל אין מה להרחיב. רק הערה אחת: כדי שמכבי תצליח, צריך שיהיה עוד שחקן מוביל שישא בעול של נמני. רוסו בריא, כפי שאמרנו, יכול להיות האיש המתאים.

ארז מסיקה:

בין היחידים שנתן עונה סבירה, עם שער וארבעה בישולים ב-15 משחקים בהרכב. אמנם מדובר בכדורגלן בינוני, אבל להבדיל מאחרים הוא שמר על אותה רמה לאורך רוב העונה. מסיקה הרוויח את הכרטיס לעונה הבאה בזכות הרבה זיעה, אם כי אסור לבנות עליו כשחקן הרכב קבוע, מהסיבה הפשוטה שהוא לא מספיק מוכשר.

יובל שפונגין:

שפונגין המוכשר הוא הרווח היחיד משנה המאה הנוראה. בחור עם טונה של כישרון וגם קצת אופי, המגן הימני של מכבי ת"א לעשר שנים הבאות. יש לו שער אחד ושני בישולים, ב-17 משחקים בהרכב. חייב כמובן לשפר את הצד ההגנתי, אבל הראה במשחקים ששיחק שיש לו את הראש המתאים לעשות זאת.

גיורגי דמיטרדזה:

אסור לשפוט את דמיטרדזה על פי התקופה הקצרה שלו במכבי, אם כי ניתן היה להבחין בניצוצות של חלוץ שכיכב בעבר בפיינורד, סראגוסה ודינמו קייב והרשים אפילו בליגת האלופות. דמיטרדזה עונה בדיוק על הקריטריונים להצלחה: חלוץ עבר מצוין, שמתחיל לרדת ברמת הקבוצות שהוא משחק בהן. קשה יהיה למצוא חלוצים כאלה, שיסכימו לבוא לליגת העל, וגם אסור לשכוח שהוא בסך הכל בן 30 ויש לו לפחות עוד שנתיים-שלוש של יכולת גבוהה. מאמן טוב יכול להרכיב ממנו ומדוארטה צמד קטלני.

משה מישאלוב:

עוד שחקן שהוכיח כי יש לו מקום בסגל של מכבי ת"א, אבל לא גילה מספיק כישרון על מנת להצדיק את המעמד של שחקן הרכב. מישאלוב עובד ללא ליאות על המגרש, אבל הוא חסר את יכולת ההנהגה והניווט שדרושה לקשר אחורי בקבוצה גדולה. הוא לא הציר שמכבי ת"א מחפשת, אבל מדובר בשחקן כלבויניק נחמד מאוד, שממלא את המשימות שניתנות לו בהגנה ובקישור בהצלחה יתרה. גם בעונה הבאה הוא יכול לסתום חורים, במקרה הצורך.