מילא הקבוצה, עכשיו מתה גם המחאה?

זהו, עכשיו הוא יישאר לעוד עשר שנים. כרגיל, דווקא העבריינים האלימים קובעים את המציאות. שלא יישאר ספק: בקבוקי תבערה על ביתו של איש, או כל פגיעה פיזית, הם הרבה אחרי קו אדום, שמי שחוצה אותו ראוי לטיפול המשטרה ומוסדות הענישה. זו איננה מחאה לגיטימית בעיני מי שרוצה לחיות בעולם טוב יותר, זה פחד אלוהים. אבל מה יהיה על מי שרצה למחות דרך הכתב על פעילותו הפוגעת של לוני הרציקוביץ'?

הטור כבר מוכן שבוע. חיכיתי לעד לפני המשחק הראשון בסדרה. למען האמת הוא מוכן כבר שבע שנים, מהרגע שהיה ברור שמהבעלות הפרטית הזאת לא נצא חיים. והוא אפילו ראה אור בכמה אכסניות שונות. אבל עכשיו, כשאיזה כמה ילדים מפגרים, שלא באמת מבינים את חומרת המעשה, זרקו את האבן, נראה שהעסק אבוד.

רציתי לכתוב שאנחנו נכנסים אל מה שקרוי הימים הנוראים: משחקים מול קבוצות שחשוב לנו לנצח, כשלצערנו אנו מגיעים בלי כל כלים לנצח. אחרי שראיתי את חבורת הסמרטוטים האלה מול סכנין ואת לוני מחייך בסוף המשחק, רציתי לשאול הכיצד. גם אחרי הבונקר מול חיפה הוא חייך.

רציתי לכתוב לשמעון מזרחי, המכביסט הכי רציני שאני מכיר: תתעורר כבר. איך אתה, מר מזרחי, שכמעט כל חייך נלחמת בחירוף נפש למען המועדון הזה, נותן לאיש הזה לנהל ככה את העסק של הציבור שלך. הוא מחייך, רציתי לכתוב למזרחי. אתה מבין – מחייך! אתה מחייך?! אני נראה לך מחייך?! אני אגיד לך מי מחייך, אוהדי הפועל מחייכים. אוהדי מכבי חיפה מחייכים. יגאל עמיר מחייך. כל מי שמכבי יקרה לליבו או בוכה, או עצבני, לבטח מפורק נפשית.

אבל אחרי שראיתי, שגם כשזרקו לו בבית בקבוקי תבערה הוא מחייך, הבנתי שלא מדובר בפעולה רצונית. אלא במעין רפלקס, ספק מתריס, ספק חסר אונים. הוא כבר לא יבין לעולם לב של אוהד כדורגל.

"ההחלטה שלי תעזור לריאל מדריד", אמר פלורנטינו פרס, נשיאה של ריאל מדריד במסיבת העיתונאים בה הודיע על התפטרותו. "ריאל צריכה שינוי ונכון לעכשיו אני מהווה מכשול בדרכו של מועדון". תכננתי לשאול את מר הרציקוביץ', האם הוא מבין שככה העסק צריך לעבוד. אבל הבעיה הגדולה איתו שהוא עדיין לא מודה שהמועדון הרוס. במצב של שבע נקודות מהמקום הראשון בטבלת הליגה הספרדית ואחרי שני הפסדים רצופים, פרס הבין שהפעם זה הוא שצריך ללכת. למרות שכמוך גם פרס (כך תכננתי לכתוב ללוני) לא שיחק שנייה (כמו שמקורביך אוהבים לטעון כנגד המבקרים), התוצאות בשלוש השנים האחרונות קבעו שההחלטות האחרונות שלקח פגעו במועדון. לא כלכלית, רוחנית.

תחתיו הפכה ריאל מדריד לקבוצה החזקה והעשירה בעולם. עם זאת, בשנתיים האחרונות על הדשא בבירנבאו התנהל סיפור אחר: הקבוצה איבדה את המוג'ו שלה. את האיד. את הדחפים הכי בסיסים שלה. בדיוק מה שקרה למכבי בעשר השנים שהחלטת לקחת תחת חסותך. גם אם תנופף באליפות, שני גביעים ומסע בליגת אלופות אחד, עדיין לא תשכנע אותנו – כל אלה הגיעו למרות ניהולך. "משהו לא הולך כמו שצריך", אמר פרס ופינה את מקומו. "זה מורכב מפציעות של שחקנים חשובים והכרטיסים האדומים של איל", אמרת אתה ברצינות כשביקשו ממך תשובה למה הקבוצה כל כך עלובה. אולי פשוט כדאי שתפסיק להתראיין. יש לך עוד כסף לשרוף? אשריך, תקנה כרטיס לבן שלך, ילד גדול, שישב כמו בנאדם על כסא משלו. יצחק שום הוא המאמן היחידי שיכול לנהל קבוצה בסדר גודל של מכבי. אבל מכבי לא מנוהלת ושום כבר סגר בהפועל.

רציתי לכתוב לאוהדים השפויים שאחרי שמכבי פתחה ללוני את כל הדלתות והוא מוכר בכל בית בישראל, יש סיכוי שיהיה מוכן לעזוב. עכשיו זה רק עניין של מחיר. אבל, ישנו גם פרדוקס: מאחר שלוני רואה בחזותו החיצונית, שכביכול משדרת הצלחה ונינוחות (ראה החיוך אחרי המשחק האיום בסכנין) ובגלל שכיום הוא מוכר בכל בית, הוא חייב לצאת מהרפתקת מכבי מנצח. מה שאומר מחיר גבוה מאוד: 100 מיליון שקל ומעלה. הבעיה: בהתנהלותו הכושלת והמנותקת הוא הביא קבוצה עם פוטנציאל למצב שקשה לשים עליה יותר ממחיר של פיתה עם חומוס, שמוכרים באצטדיון (עדיין יקר). לכן אנחנו, כל מי שהמועדון בליבו, תקועים. ובמצב הזה משלמים את המחיר. נוטים לחשוב שכמה שיותר נמוך בטבלה ככה המצב גרוע. טעות. הכי גרוע, הגיהנום האמיתי זה להיות באמצע הטבלה. רחוק מהתרחשויות. חי-מת. עם ליאור ז'אן בקישור.

לאור התנהגותו (רציתי לכתוב עריצותו, אבל עכשיו אי אפשר) בעשור האחרון ברורה התמונה: הקבוצה שלו. הוא ממשיך להתחנף לאוהדים (גלאקטיקוס, קלינגר, קאנן וכו') אבל לא עושה את הדבר היחיד המתבקש: לעזוב. למכור.

מגיע כל הכבוד לאוהדי מכבי על כל האמונה הזאת שלא נגמרת. אפילו אחרי עשר שנים הם עדיין חושבים שהאשמה בקלינגר, קאנן, נמני, מסיקה, דריקס, שטראובר או ברקוביץ'. למרות רוח הסמרטוטים, שמלווה את הקבוצה בעשור האחרון, האוהדים עדיין דוחפים לנצחונות, גביעים, אליפות והשתתפות בצ'מפיונס ליג. וכך בעצם ממשיכים את פארסת הניהול. מושכים את הבעלות הכושלת. הטבע המכביסטי הוא ניצחון בכל מחיר. קשה לו למכביסט למדוד כדאיות. לאורך כל השבוע הוא יקלל את כל הקבוצה ואישתו אבל ביום המשחק הוא יתייצב כמו חייל ויאמין שעכשיו תשוב להופיע אהבתו הגדולה, החזקה והצודקת. זו שאדון אחד עם הרבה כסף, אובססיה לשליטה וכוונות טובות חנק במו ידיו המגושמות.

הרי מה זו הקבוצה הזו אם לא רעיון. מאחורי הרעיון ישנם אנשים – אוהדים. מחיר הקבוצה ככמות האוהדים. אין קבוצה בלי אוהדים. המחאה היחידה, האפקטיבית ביותר בעידן הקפטליסטי מגיעה דרך הארנק. לוני חייב להבין שאין לו בידיים כלום אם אנחנו לא שם. שכרגע זה הזמן למכור. כי אם הוא שם בשנה הבאה, וגם אם נמני יבקש ממש יפה, פשוט לא נגיע.

ולמה רציתי לכתוב את כל הדברים הללו? בגלל שיש סיכוי (מאוד קטן) שננצח את המשחקים הבאים. אבל נפסיד את המלחמה. זו תהיה דוגמא לרוח המועדון שעדיין ממשיכה להאבק. כמו מול חיפה. רוח המבקשת להחזיק בחיים בכל פעם שמקרבים לה סכין לצוואר.

ביקשתי לחשוב בקול רם עם האוהדים ולשאול: האם לא הגיע הזמן פשוט לגמור עם זה? לשלושת המשחקים הבאים מול היריבות ההיסטוריות בעצם עולה אותה קבוצה שעד לפני כמה זמן נקראה מכבי ת"א, והיום מוכרת בשם "הקבוצה של לוני". אותה קבוצה שלטובת כל מי שמכבי ת"א יקרה לליבו כדאי שתפסיק להתקיים. שפשוט תניח לסכין הקצבים לגמור את העבודה.

זה נשמע כמו קריאה לסבוטז', אבל זה לא. סבוטז' הוא מהלך שבא מתוך הקבוצה. וזו לא הקבוצה שלנו. סבוטז' לפי המילון:חבלה מכוונת בציוד המעביד. וזה כל הרעיון: אנחנו, האוהדים, לא עובדים אצלו.

אבל עכשיו, אחרי בקבוקי התבערה (והתיקו), אי אפשר לומר כלום. זה בסך הכל ספורט. סבתא שלי אומרת שהוא דווקא נראה לה נחמד.