כדורסל משחקים 70 דקות, ובסוף מכבי מנצחת

חובבי הכדורסל בארץ נחלקים לשני סוגים: מצד אחד אלה שמתגאים בכדורסל כענף הייצוגי הבכיר בישראל ויכולים להבדיל בין הזרים של בני השרון, ומצד שני הרוב השפוי, שצופה רק במשחקי היורוליג והיול"ב ומבחינתם כדורסל אמור להיות מתויג תחת "ענפים נוספים", יחד עם שחייה ובדמינטון. הבעיה של "חמישיות" היא שלא ברור לאיזה קהל היא פונה. עבור עכברי הכדורסל היא לא מספיק מקצועית ויסודית, את אוהדי היורוליג היא פשוט לא מעניינת.

יום חמישי, יום הכדורסל המסורתי של ישראל, מיד לפני משחקה של מכבי ביורוליג, הוא הזמן היחיד הראוי לשידור התוכנית. העיתונאים הוותיקים עופר שלח ואביב לביא, יחד עם איש הכדורסל לשעבר שמחה ריגר, מגישים 70 דקות ארוכות על כדורסל, ומשתדלים להקדיש חלק נרחב לנושא העיקרי שאמור לעניין את הצופים – פרומו לקראת מכבי. בכל שאר התוכנית, כיאה לאליטיזם שהענף מייחס לעצמו, "חמישיות" מתיימרת לספק שיח אינטליגנטי ושנון. ואכן, חברי הפאנל לא נגררים לוויכוחים קולניים נוסח "בטריבונה" או "יציע העיתונות" (אלא אם כן מעלים לשידור את שאול אייזנברג), אבל סביר להניח שזה נובע ממצב התרדמת הקולוסאלי של הכדורסל הישראלי, שרק לעתים רחוקות מאוד מסוגל לעורר איזשהן אמוציות.

השיח בין עופר שלח ואביב לביא מהווה את לב התוכנית. מעמדם הבכיר בתקשורת הישראלית מאפשר להם להביע בדעתנות את אשר על לבם, הוותק שלהם משחרר אותם מעול הפוליטיקלי קורקטיות, והקסם האישי שלהם מאפשר שיחה קולחת. מצד אחד הם מרשים לעצמם להיות יהירים ומתנשאים ולבקר את כולם בלי חשש, אבל בה בעת הם מצליחים לשדר את התחושה שהם באים מאהבת המשחק ומרצון כן בטובתו. בכל פעם שהם רוצים להמחיש שהם לא לוקחים את עצמם ביותר מדי רצינות, הם נותנים לשימי לדבר.

גם ריגר משתדל לא לקחת את עצמו ביותר מדי ברצינות, אבל אצלו זה קצת מוגזם. ההומור העצמי שלו די מיצה את עצמו, סיפורי הנוסטלגיה שלו מליגה ב' הופכים לטרחניים עם השנים, והיכולת שלו לבלבל בין זכר לנקבה היא אומנם פנומנלית, אבל צורמת. מעניין שלמרות ההיכרות המוקדמת עמו, עורכי התוכנית קיבלו החלטה תמוהה להפקיד בידיו זמבורה רעשנית, שמבליטה אותו עוד יותר גם כשלא תורו לדבר.

"חמישיות" מוגשת בקצב מהיר וידידותי, ומשלבת הרבה מעברונים חביבים וקליפים תזזיתיים. כתבות הצבע מספקות לא פעם מבט ייחודי על הנעשה הכדורסל הישראלי, כמו הסצנה קורעת לב של הר האדם טונג'י אוואג'ובי שמזיל דמעות עצב על געגועיו לאביו, הקוריוז על הכדורסלן יריב רוקני שמתפרנס מעבודה צדדית כשרברב, או על עלייתה הדרמטית של הפועל באר שבע ללאומית. האווירה היא קלילה ולא מחייבת, ואפילו הפינה שבה האורח נדרש לקלוע לסל באולפן יצרה סביבה איזשהו קאלט חיובי.

אך מה כל זה משנה אם בכל מקרה מכבי לוקחת בסוף אליפות? בסופו של דבר "חמישיות", בין אם היא תרצה או לא, היא שילוב בין "פקקים" לבין "בגלל הרוח" – תוכנית קומית חביבה עם הרבה רצון טוב, שדנה בענף ספורט אולימפי זניח.