תסביך שליטה

דושאן איבקוביץ' איננו מאמן כדורסל טוב יותר מארז אדלשטיין. כן, הסרבי מרוויח הרבה יותר כסף, בשל הרזומה העשיר והשם הגדול, אבל לעמיתו הישראלי אין במה להתבייש. למרות הניסיון, הכדורסל של איבקוביץ' צפוי ולא מתוחכם, בסיסי ולא חכם, בשני הצדדים של המגרש. ועדיין, המצ'אפ בין המאמנים הכריע את המשחק, משתי סיבות: איבקוביץ' טעה פחות ושלט יותר.

הנקודה הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בתפוקת שחקני הפנים. ירושלים מוסרת לגבוה שלה, מריו אוסטין, בעיקר במחצית הראשונה, כשהיא יוצאת מחדר ההלבשה וההוראות עדיין טריות בראש. ברבע האחרון, לעומת זאת, היא חיה דרך קבע על אלתורים: מוצלחים יותר, של הוראס ג'נקינס, ומוצלחים פחות, של מאיר טפירו, שסיים עוד משחק אימים, אחרי 2 הנקודות בגמר הגביע. דינמו הולכת פנימה לאורך כל הערב, לפוטסיס ובעיקר לפפאדופולוס. אמת, אדלשטיין היה הורג בשביל שגבוה חכם ודומיננטי כל כך כמו פפאדופולוס ישחק אצלו, אבל לא מעט קבוצות יורוליג היו שמחות לקבל את מריו אוסטין. בדקות האחרונות טורטר הזר של ירושלים מהספסל למגרש על ידי אדלשטיין, עסוק בעלבונות, בעוד דינמו מוסרת את הכדור בצייתנות, פעם אחר פעם, ליווני הענק שלה. רובן דגלאס ויתר על הטבעת, אחרי ערב מחריד, מיירה צ'טמן הפסיק לזרוק. כולם מילאו את הוראותיו של האיש הגדול על הקווים, ומסרו לאיש הגדול על המגרש.

המשמעת היא ההבדל הגדול והקטן בין הקבוצות, משום ששתיהן דומות מאוד אחת לשניה: קו אחורי המורכב משחקנים זרים (למרות ההשמצות אותן הוא סופג מאז נחת כאן, ג'נקינס לא נופל מצ'טמן, ולמעשה מכמעט כל גארד ביורוליג), לכל קבוצה שחקן ציר דומיננטי וכל אחת נהנית מיתרונות קלים על היריבה. דינמו חזקה יותר בצבע, בזכות שני הגבוהים היווניים (שקלעו 46 מול 21 הנקודות של גבוהי ירושלים); ירושלים עמוקה יותר (15 נקודות לספסל של המארחים מול 0 לקבוצה של איבקוביץ'). יחסי הכוחות השקולים גרמו לכך שירושלים נראתה לפרקים כמי שעומדת להשתלט על המשחק, עם פתיחה של 9:20 ויתרון 50:57 ברבע השלישי. אלא שבכל פעם חזרו הרוסים לתמונה, מפני שירושלים פשוט אינה שיטתית דיו כדי לשמור על יתרון, וגם ההייררכיה ההתקפית שלה אינה מגובשת.

ברבע השלישי, למשל, עשה אדלשטיין את הדבר הנכון, והלך פעם אחר פעם לרוג'ר מייסון, שיצא על חסימות, אילץ את איבקוביץ' לרדוף אחריו עם שני שחקנים ופתח את הרחבה של ירושלים. גם כשמייסון זרק מבחוץ, ההיסטריה של ההגנה הרוסית גרמה לכך שברחבה המתין גבוה חופשי, שתירגם ריבאונד התקפה לסל קל. זו אחת הסיבות לכך שירושלים ניצחה בריבאונד 33:36, מול קבוצה עבת בשר. אלא שאז, 2:30 דקות לסיום הרבע השלישי, החליט אדלשטיין להחליף את מייסון, השחקן הכי חם שלו, שהיה עם שלוש עבירות. טפירו נכנס ודינמו רצה ל-2:11. במהלך המשחק, בדקות שטפירו היה על המגרש דינמו ניצחה ב-23 הפרש, עוד נתון שמלמד על ההערכה המוגזמת לה הוא זוכה כאן. כשמייסון חזר לפרקט, הוא כבר לא היה פקטור. בצד השני, התעקשה דינמו ללכת פעם אחר פעם על האיש היעיל ביותר, וניצחה.

הסיפור, כמובן, עדיין לא גמור. דינמו קבוצה פגיעה, עם ספסל קצר. דגלאס לא ישחק יותר גרוע מאשר במלחה, אבל מנגד ספק אם אנטוניוס פוטסיס יוכל לשחזר את 21 הנקודות שלו. ירושלים יכולה לקבל יום גדול של הגורמים הלא יציבים שלה, מאיר טפירו ותמאר סליי, בדינמו אף שחקן ספסל לא מראה ניצני התעלות. אולי ירושלים תנצח, ואולי לא. הבעיה היא שעקב בעיות השליטה של אדלשטיין, ירושלים היא קבוצה של מצב רוח, שלא שורדת יום חלש של טפירו. דינמו, בזכות השליטה של איבקוביץ', שרדה 0 מ-13 של דגלאס. זה ההבדל הקטן, ואולי הגדול.