קצרה מתמיד

1. הסיפור של המחזור ה-17, סיבוב משחקים די צפוי ומשעמם יש להודות, הוא תהליך ההתחברות המתמשך בין אלווין יאנג ועירוני נהריה. בטור הזה נכתב כבר שהגארד האמריקאי, וירטואוז, אתלט וקלעי בחסד, היה מתקשה למצוא את עצמו בנהריה החכמה, היצירתית והמגובשת של ארבע השנים האחרונות. אבל הסגולים מהצפון עברו הקיץ מהפכה בהרכב ובסגנון, ואחרי שנאלץ להשאיר מאחור את ברנקו מיליסבלייביץ' הפצוע, הבין אבי אשכנזי שהסגולה להצלחת הקבוצה שלו היא ביצוע התאמות.

הדרך שנבחרה למימוש הפוטנציאל של נהריה כקבוצה היא דרך הבנה שיאנג, על סגולותיו וחסרונותיו, הוא הברומטר שלה - האיש עליו היא תקום ותיפול. הבחירה באופציית הרכז הישראלי פגמה ביצירתיות וביציבות, שהיו פלוס גדול בימי ארתור לי וסטבין סמית. קורי קאר, רק לפני שנה השחקן מספר אחת בליגה, הפך לאופציה רביעית בהתקפה. אוטיס היל, גבוה עם תנועה נהדרת בצבע ועמידה מיתממת כשהקבוצה השניה תוקפת, הוא לא אחד שאפשר לסמוך עליו שישמר מעבירות לקראת דקות ההכרעה. אז מה עושים? שוב משתמשים בדבק של ברק פלג, בגוף שנותנים עמית בן דוד ואורי קוקיה ובגמישות של ג'ייסון וולס כדי להפוך קבוצה שלמה לצוות מסייע של שחקן אחד, כל הדרך אל הפיינל פור.

2. אבל גם נהריה של יאנג הבינה בשבועיים האחרונים שהפנומנליות של גארד היורוליג שלה לא עובדת מול קבוצות איכותיות ומחוברות ממנה, גם אם הן מגיעות עם בעיות אויר (מכבי תל אביב) או אוירה (הפועל ירושלים). ליגת העל מודל 2006 הפכה הייררכית ורב-גושית יותר מאי פעם. בטופ עומדת קבוצה צהובה אחת, אולי קבוצה וחצי, ברמה אירופית גבוהה. הדרג השני כולל קבוצות שמשלבות כישרון, אתלטיות וצוות ישראלי מסייע (נהריה וראשון לציון). אז באות קבוצות המתבססות בעיקר על גארדים דומיננטיים, שנופלים מול הגדולות (רנצ'ר ובני השרון, האטן בהפועל תל אביב וטולברט של אשקלון). התחתית מורכבת מקבוצות שנאלצות לחבר פירורי כישרון, ימי שיא של ישראלים מהדרג השני ומזל שנובע מצרות של היריבה. ממש עוגת שכבות.

עם הבדלי רמות כאלה, לא פלא שקבוצות לא שואפות וממש לא מצליחות להשיג מעבר לפוטנציאל שלהן, כשגם "משברים", רצף הפסדים שנראה כהידרדרות לתהום, נעצר במשחק הביתי הנוח הראשון. אשקלון עצרה רצף הפסדים בניצחון עם הבאזר על הגליל המידרדרת, שהתייצבה אחרי התפרקות משלה במשחק הבית הראשון תחת מאמן חדש (מברוק, קטש). בני השרון עצרה ארבעה הפסדים במשחק ביתי מול רמת גן ועירוני נהריה התאוששה משתי הסטירות מול מכבי וירושלים בניצחון קליל על הקבוצה שהתיימרה להתמודד איתה על מקום בפלייאוף. ועם הבדלי רמות כה ברורים וליגה בארבע רמות קושי, לא פלא שנשארנו כבר באמצע העונה רק עם הקרב על היורדת השניה.

3. הטור הזה אמור לסכם מחזור בליגת העל, אבל ארבעה משחקים חד צדדיים (כשגם זה בין הגבעה לראשל"צ יפתיע מאוד אם לא יהיה כזה) נותנים אפשרות להציץ אל יום ראשון הבא, גמר הגביע. שבוע לפני, ברור כי תוצאות המשחקים הקרובים של מכבי וירושלים באירופה ישפיעו מאוד על הקבוצות אותן נראה בהיכל הגואש. ניצחון בבולוניה יביא מכבי דרוכה, רגועה ואופטימית לגבי סיכוייה לטריפיט אירופי, הפסד לרומא ישלח להיכל ירושלים היסטרית, שיודעת שהפסד נוסף סוגר לה את העונה.

אבל הנקודה המשמעותית ביותר לקראת הגמר, שבוע לפני, היא פציעתו בשריר התאומים של טל בורשטיין. עד כה הצליחה מכבי לכסות את החורים למרות השמיכה הקצרה שלה. כשפארקר לא פגע בנובמבר, דרק שארפ היה שם במקומו. כשסולומון נעדר בגלל היד, שארפ הביא את שלו. קפטן הקלאץ' הצהוב יעשה את זה גם ביום ראשון במקום בורשטיין, אלא שבניגוד ליריבות מקומיות אחרות כמו בני השרון, נהריה או גליל, לירושלים יש קו אחורי ארוך, עמוק ומגוון יותר ממכבי. המאצ'אפ של סולומון, פרקר ושארפ יהיו ג'נקינס, טפירו, מייסון, מתן נאור ואולי פירור או שניים של גיא קנטור. קירק פני לא יוכל אפילו לזכות בהזדמנות (במסגרת המקומית, בניגוד לאירופה, הוא יושב על הספסל בבגדים אזרחיים). ואם לא די לצרות בצהוב, אז בניגוד למשחק הראשון העונה במלחה, לא בטוח שבירושלים יתנו לוויצ'יץ' (או לאוסטין) להיות זה שמכריע את המשחק.

מכבי שגתה השנה שלא השקיעה ברכז מחליף, ונשארה עם סולומון אחד מלא סימני שאלה, פרקר בכושר טוב ושארפ הבלתי נלאה. ללא בורשטיין, עלול החיסכון הזה להשאיר אותה בגמר הגביע עם הסגל הקצר ביותר שלה בקרב על תואר בשנים האחרונות. ולמרות הכל, יש מישהו שמוכן להמר נגדה?