שני אוהדים מבוגרים ישבו בשער 13. האחד מכביסט שרוף, השני הגיע מעכו. אוהד מכבי מפשפש בזיכרונו, ותוהה בקול: "מתי בפעם האחרונה קיבלנו 0:4 בבית?". אוהד עכו אוחז בראשו ועונה: "מתי אי פעם אנחנו נתנו רביעייה בחוץ?". השניים חייכו לעצמם, וידעו: הם רואים היסטוריה.
שערי העיתונים כבר היו סגורים. אורי מלמיליאן הקטן הגיע לטדי והדיח את המיליונים של בית"ר אחרי שער בדקה ה-90, ועורכי מוספי הספורט לא יכלו לבקש דרמה גדולה יותר. אבל לא מועדון גדול ובעל מסורת כמו מכבי ת"א יחמיץ את ההזדמנות להיות בכותרות. מאז ומעולם מכבי הרגישה מחויבות לנפק שיאים רגשיים חדשים. זה הקסם שלה, ואוהדיה לא תמיד מוקירים לה תודה על כך.
הצהובים הספורים שהטריחו עצמם לבלומפילד דיברו על סבוטז'. למעשה, הם קיוו שזה סבוטז'. "לא יכול להיות שאנחנו כל כך גרועים", הם סברו, "הם עושים את זה בכוונה". בשער 11 תהו מי זה הפטי נימבה הזה שמפרפר להם את ההגנה. "למה אותו לא קנינו?", הם שאלו, אבל הם לא זוכרים שנימבה כבר נבחן בעבר במכבי, ושוחרר. הוא לא היה מספיק טוב, רועי דיין הועדף. חוץ מזה, מה זה משנה בכלל. אם נימבה היה מגיע למכבי, הוא היה הופך לגרוטאה. גם דוארטה היה פעם מהיר ומסוכן, אבל משהו קורה לחלוצים ברגע שהם מגיעים לבית הקברות של לוני.
ביציעים הריקים בבלומפילד פתאום מצליחים להבין את היופי שבפשטות בכדורגל. חלוץ, למשל, כדאי שהוא יהיה מהיר. לדמיטרדזה יש יכולת טכנית לא רעה, ואם הוא יוריד שבעה-שמונה ק"ג, יש סיכוי שיום אחד הוא יצליח לעבור את הבלם של הפועל עכו. ניתן היה ללמוד גם שכדאי מאוד ששחקני מרכז שדה יידעו להחזיק בכדור, ואף למסור בבוא העת. זה יכול מאוד לעזור. בנוסף, שוב התגלתה החשיבות של נחישות ומוטיבציה. עכו אכלה את הדשא, מכבי הגיעה עייפה ובאופוריה אחרי הניצחון הגדול על הקבוצה מצמרת הליגה הארצית. קאנן השתמש כבר בכל הקלישאות כדי להלחיץ את שחקניו לקראת בני לוד. לפני עכו לא היה לו מה להגיד.
ההולנדי קר הרוח מתחיל לשדר פאניקה, וזה עובר לשחקנים שלו. צעקות בחדר ההלבשה מסוג "אתם עושים לי בכוונה" לא עוזרות להרגעת הרוחות. החילופים האינסטינקטיביים שלו, שפעם נתפשו כחלק מטקטיקת כדורגל רומנטית, נראים היום היסטריים. עוד חלוץ ועוד חלוץ, ופחות מגן ופחות קשר. אין פלא שיש בלאגן.
אבל תנו כבוד לעכו. מובן שמכבי היא הסיפור האמיתי במשחק הזה, אבל הקבוצה של הוכנבוים נתנה משחק מושלם. הגנה עיקשת וחזקה, ארבעה שערים אדירים, עוד אחד בנגיחה נפלאה שנפסל (כלל לא ברור למה), ומתפרצות שלא היו מביישות את צ'לסי של ה-2:4 על ברצלונה. אין זו הגזמה. יציאה בשיא המהירות להתקפה, פתיחה לכל הכיוונים, שליחת המסירה המושלמת לשחקן הפנוי וסיומת גדולה מול שטראובר. מכבי לא עשתה מהלכים מרהיבים כאלה כבר שלוש שנים.
הקינוח היה בפצצה לחיבורים, ו"אולה" בבלומפילד של האוהדים עכו. מגיע להם. לפחות מישהו שמח. הרי אם מכבי הייתה מנצחת, היא לא הייתה חשה שמחה, אלא הקלה. במכבי שכחו איך זה לחייך בכדורגל. שחקני עכו, לעומת זאת, נראו זוהרים ויפים בסיום המשחק. ממש כמו סינדרלה.
זכי רכיב יצא מהאיצטדיון, וסיפר בקול לחבורה שהקיפה אותו שהמועדון חייב מהפכה, מההנהלה, עד לשחקנים, כולל המאמן. לו לוני הרציקוביץ' היה מתבקש לסכם את המשחק, הוא בוודאי היה עושה פראפרזה למשפט המפורסם של אלכס פרגוסון, ואומר: "זו רק עוד שנה בהיסטוריה שלי במכבי ת"א". זכי נשמע בנאדם יותר הגיוני.
עוד יום בהיסטוריה של לוני
4.3.2006 / 22:20