תורת המוסר של שמעון

למרות שיש שיאמרו שזה בסך הכל משחק ידידות, ההפסד לדנמרק נותן אינדיקציה מצוינת לקדנציה של גרנט בנבחרת ישראל: קבוצה ללא שיטת משחק, בלי שום רעיון התקפי מתוכנן, קבוצה שחיה ומתה על מבצעי הסולו של יוסי בניון. וברגע שהתפוצץ בלון המוטיבציה הלאומי, אותו גרנט ניפח וניפח לפני כל משחק חשוב, הנבחרת נותרה במערומיה גם בהגנה ובקישור ההגנתי.

שיהיה ברור: הניסיון של גרנט להטמיע בנבחרת ישראל סגנון הגנתי היה חכם במיוחד. אנחנו לא ברזיל ונבחרת בדרג של ישראל משחקת בדרך כלל מאוד מבוקר בהגנה ומתבססות על מתפרצות מתוכננות ומסודרת כדי לעקוץ, כפי שעשתה יוון ביורו 2004. אלא שגרנט לא מילא את חלקו השני בעסקה ונשאר רק עם הגנה לוחמנית, וזהו. גם דרור קשטן, כשהוביל את הפועל ת"א לקמפיין הפנטסטי שלה בגביע אופ"א, שיחק מבוקר מאוד, עם שלושה קשרים אחוריים, הלמאיי, אבוקסיס ואונישנקו. אבל להבדיל מגרנט, הפועל של קשטן ידעה מה היא רוצה מעצמה בהתקפה והגיעה לרחבת היריב בחמש - שש מסירות מהירות, שהפתיעו את פארמה, לוקומוטיב וצ'לסי בחוץ. כך עשתה גם יוון ביורו 2004.

אלא שלנבחרת של גרנט לא היתה תוכנית אב בהתקפה, שום רעיון, שום מחשבה, רק נגיחות מקריות של יחיאל וקייסי ודריבלים וירטואוזיים של בניון. אפשר היה לחוש זאת היטב נגד דנמרק, כששחקני החלק הקדמי החליפו ביניהם מסירות מבוישות, לא ידעו מה לעשות עם הכדור, כשלאף אחד לא ברור מי יפרוץ מימין או משמאל ומי יחתוך לרחבה, שלא כמו לקבוצה חושבת, שבאה עם תוכנית מהבית.

מאחר שאנחנו ניתקל בגרנט כבר בעתיד הקרוב והויכוח הלוהט סביבו צפוי להימשך, חשוב להוסיף עוד משהו. גרנט הלא שיטתי והדי חפיפניק אינו גרנט של הפועל פ"ת ושל האליפות הראשונה במכבי ת"א. אז שיחקו קבוצותיו כדורגל מקורי, רענן, חושב ואפילו התקפי. אלא שגרנט, למרות תדמיתו המתקדמת, נתקע אי שם באליפות הברומרים מעונת 94/5 ומשחק מאז כדורגל מיושן ומסורבל, גם בשתי האליפויות במכבי חיפה. אפשר להניח שזה גם מה שנקבל מהמאמן המקובע בהפועל ת"א, אבל אולי דווקא בליגה החלשה שלנו שיטת המשחק הזאת תספיק.

אפשר לראות את המשחק של הנבחרת מוןל דנמרק כקונספירציה נגד אברהם גרנט. מין נקמה מכוונת של איצ'ה מנחם ודרור קשטן במאמן היוצא, נעיצה אחרונה של הסיכה בבובת הוודו, בדמות יציעים ריקים מקהל ושחקנים מנומנמים וחסרי חשק.

אבל האמת פשוטה בהרבה: לכולם ברור שההתאחדות פישלה בשיווק המשחק ולא מטעמים זרים, אלא סתם בשל אטימות וטיפשות. את ההתמודדות הזו ראוי היה להעביר לבלומפילד, לקרית אליעזר או לטדי (לא לטדי. בכל זאת, סואן ובאדיר שיחקו). במקום זאת עשו אותו מחוץ לדלת של איצ'ה, ברחוב אבא הלל.

מה שמחזיר אותי שבועיים לאחור, אל חצאי גמר גביע הטוטו. כמה ימים לפני כן הביא ולאדימיר שקלאר 20 אלף צופים למשחק אימון של בית"ר ירושלים מול דינמו מוסקבה. בגביע הטוטו שיחקו שלוש מארבע הקבוצות בעלות הקהל הגדול בארץ. גם אז, כמו אתמול, הגיעו כמה אלפים בודדים, שקולותיהם נבלעו בחשכת האיצטדיון עם האקוסטיקה הגרועה ביותר במזרח התיכון. קונספירציה וסגירת חשבון? קרדיט מוגזם לחבורה של אוכלי חינם.

אתמול, ה-1 במרץ, הייתה אמורה מכבי תל אביב להודיע לטון קאנן אם הוא ממשיך בקבוצה. מובן שהיא לא עשתה זאת, משום שלוני הרציקוביץ' בחו"ל. בינתיים החלו לצאת מקריית שלום ידיעות על הפיחות במעמדו של ההולנדי, ובמקביל מכבי מגששת אצל ניצן שירזי. גם שמו של גיא לוי עלה. נקודת המוצא בדיווחים הללו היא שמשרת המאמן במכבי תל אביב היא פרס נחשק. אחרי הכל, מדובר במועדון בעל ההיסטוריה המפוארת בישראל.

בפועל, כל מאמן שעיניו בראשו יברח משם כל עוד רוחו בו. קאנן הוא מאמן מוכשר, שיוכל למצוא עבודה במדינה אחרת באירופה, שתעריך יותר את כישוריו. המאמן הישראלי שיגיע במקומו ימצא מועדון הרוס, שניהולו גרוע, ששחקני הבית שלו מפונקים ומדוכדכים ושהלחץ שאופף אותו הרסני. במילים אחרות, למועדון של לוני הרציקוביץ'. בקבוצה הזאת אי אפשר להצליח, וגם ההצלחה בדרך כלל נגמרת רע. תשאלו את ניר קלינגר.

סוד ההצלחה של מכבי תל אביב הוא באדיקות וההקרבה בה היא מגוננת על שחקניה, על המגרש ומחוצה לו, ללא כל קשר למעשיהם. לכן, העובדה כי יו"ר מכבי, שמעון מזרחי, בחר במושג "פרחח" כדי לתאר את גילי מוסינזון שהתעמת עם באסטון בדרבי, לא ממש הפתיעה. הרי באסטון הוא שחקן מכבי, מה שהופך אותו אוטומטית לטפלון וטלית שכולה תכלת, כמעט כמו חברו לקבוצה ג'יימי ארנולד, שטוב ששלח מרפק לפרצופו של הפרחח בדרבי הראשון. אולי זה יחנך אותו.

אבל הנקודה המעניינת באמת היא הדרך בה מזרחי, עורך דין אמין ומיומן המציג ומייצג את המציאות כהוויתה, בוחר בכל פעם אמות מוסר שונות כדי להשיג את מטרתו. "מוסינזון תלש מדבקות מהסלים, עשה כל פרובוקציה אפשרית ואסור היה לתת לו לעלות לשחק", שיכנע אותנו מזרחי עדין הנפש לפני שבוע. שבוע חלף, ובדיון של אתמול כבר שמענו מזרחי אחר. "אני לא מכיר רבים שלא היו מגיבים, אני הייתי הורג את מי שהיה מכה אותי".

אדם נורמלי לא נותן מכות, הוא הורג, אפילו איש של צדק כמו מזרחי מודה בכך, ובאסטון עוד יצא עם גילי לארג'. "אני מוכן להודות בהשתתפות בקטטה, אבל לא בפגיעה בשחקן יריב", סיכם עורך הדין הממולח. העסקה התקבלה, הריח נשאר.

משחקי הידידות שנערכו אמש ברחבי העולם, רק חיזקו את הפייבוריטיות של ברזיל לקראת המונדיאל: גרמניה של קלינסמן מנסה לשחק בסגנון התקפי, שלא מתאים למסורת שלה ונראה כמו שעטנז נורא. צרפת של דומנק ממשיכה להיראות כמו המאמן שלה: אפורה, כבויה, משעממת. כך גם לגבי אנגליה של אריקסון. רק איטליה של ליפי נתנה איזושהי תקווה למונדיאל לא צפוי מראש.

לאוהד ארגנטינה כמוני, היה קשה מאוד לצפות במשחק שלה מול קרואטיה. מה שאוהד חש בלב במשחק כזה יותר חזק מכל תיאוריה, במיוחד אחרי מה קרה לנבחרת בגביע הקונפדרציות: פקרמן הולך ומתברר כאיש הלא נכון. מאמן מוכשר לנבחרות נוער, שלא מסוגל לחבר את כל הכישרון שלו ליחידה מגובשת. פקרמן בנה שיטת משחק שלא מביאה לידי ביטוי את אמנות המשחק של ריקלמה. לולא ההברקות של מסי, זה אפילו היה נראה רע יותר. קרספו הוא חלוץ בינוני בקנה מידה אירופי, לא כזה שמסוגל להביא גביע עולם ולהשלים את טבז הנפלא. פקרמן לא מסוגל לפתור את הבעיות הללו ומתבסס רק על הכישרון של שחקניו. ככה אי אפשר יהיה לגנוב לברזיל את גביע העולם, או אפילו להתקרב.