פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מיכאל שלנו

        מיכאל דורשייד, גרמני בן 47, ראה לפני 21 שנה את ישראל מול שבדיה. מאז הוא הולך אחרי הנבחרת לכל מקום, אפילו למשחק עם דנמרק

        בהתאחדות לכדורגל נכנסו השבוע ללחץ כשהבינו שלא יותר מכמה אלפים בודדים יטריחו את עצמם לאצטדיון ר"ג, למשחק הפרידה של נבחרת ישראל מאברהם גרנט, מול דנמרק. האוהד הישראלי למוד הסבל קיבל עוד הוכחה לניהול הכושל של הענף.

        מיכאל דורשייד דווקא מאמין בכדורגל הישראלי. הוא דאג לשריין לעצמו כבר לפני כמה חודשים מקום באיצטדיון רמת גן. אלא שמיכאל בכלל לא ישראלי. הוא גרמני, שחי בסארבריקן אשר בדרום מערב גרמניה, אבל נבחרת ישראל זורמת אצלו בדם כבר 21 שנה. את הכדורגל הישראלי הוא מכיר טוב מאוד, אבל עדיין כנראה לא בקיא בתחלואיו. שאלה אחת הוא עדיין לא פתר: "תגיד לי", הוא אומר בנימוס, "אתה יודע אולי מה הסיבה לכך שהאיצטדיון ברמת גן לא עגול?".

        בין חרזי לקוזניצקי

        מיכאל, גרמני בן 47 (ולא יהודי, יש לציין), הגיע לישראל עם חבר לראשונה ב-1985, כחלק מטיול תרמילאים. קבוצתו האהודה, מיינץ, היתה רחוקה מהעין ומהלב והוא ממש רצה לראות כדורגל. "אני זוכר שבדקנו אם יש משחק, וגילינו ששבדיה משחקת ברמת גן", מספר מיכאל. "הלכתי לאיצטדיון וראיתי את אלי אוחנה מבקיע שער. לאורך כל הטיול שלי צילמתי כי זה ההובי שלי, ודרך ההובי והכדורגל התחברתי מאוד למה שקורה בכדורגל הישראלי".

        מיכאל השתמש בהובי הזה בשביל ליצור קשר עם ראשי הנבחרת. מי שקיבל אותו בזרועות פתוחות היה אברהם בנדורי, מנהל הנבחרת באותה תקופה ושוער עבר. מיכאל החל לצלם בהתנדבות, והיה משכפל לאחר משחקים לכל שחקן עותק של תמונה שלו. "לאט לאט פיתחתי קשר של קירבה עם השחקנים. אחרי משחקים שהם לא היו מקבלים תמונה הם היו באים אלי ומבררים למה. עד היום אני בקשר מצוין עם רונן חרזי ואלון חרזי. כשאני בארץ, אני נפגש איתם ומתארח אצלם בבית".

        מ-1985 ועד היום מיכאל מקבל מבנדורי את כל האינפורמציה הדרושה על משחקי הנבחרת: התאריכים, האצטדיונים, החדשות לפני משחקים חשובים, והוא הראשון שדואג לעצמו לכרטיס טיסה וכרטיס כניסה למשחק. בקמפיין האחרון צפה מיכאל בשבעה מתוך עשרת המשחקים של הנבחרת, כשהוא מחמיץ את המשחקים בפארו, בצרפת ובבית מול שווייץ. "היו לנבחרת הרבה משחקים טובים בקמפיין האחרון, ואני בטוח שניצחון אחד היה מעלה אותנו (שימו לב לתחושת השייכות של דורשייד). אבל כמו שגרמניה לא ניצחה אף נבחרת ממש גדולה כבר שש שנים, זו כנראה היתה גם הבעיה של הכדורגל הישראלי".

        מיכאל גם אוסף את כל התכניות של כל המשחקים מאז ועד היום, ומחזיק בביתו אוסף של קלטות וידאו וחולצות מקוריות. "לא מזמן הורי נפטרו, ועברתי לבית חדש. רק כשהעברתי את הציוד הבנתי כמה חומרים על נבחרת ישראל צברתי במשך השנים. זה היה מטורף".

        בשביל להראות לי כמה הוא מחובר לתרבות הישראלית, הוציא מיכאל את המצלמה הדיגיטלית. מכל התמונות ששמורות בזיכרון החליט להראות לי את זו של "גלידה מונטנה" האגדית בנמל תל אביב. "אסקימו לימון", הוא אומר ומחייך, "יודהל'ה, מומו ובנצי".

        איך ניצחנו את יורג היידר

        דורשייד שומר על קשר עם החברים שלו בארץ גם כשהוא במולדתו. בגרמניה הוא התחבר ליהודים נוספים והוא מאוד מעורה ורגיש גם לדברים שמסביב לכדורגל. "בנו במינכן את ה'אליאנז ארינה', האצטדיון היפה ביותר בגרמניה כיום", הוא אומר. "אנשים לא יודעים שלאליאנז (ענקית ביטוח) יש שם לא טוב מהמלחמה. היו לחברה שותפויות עם כל מיני גורמים, כמו ה'דרזנר בנק' שגנב כסף מיהודים".

        דורשייד מכיר את הארץ מצוין, כיאה לאדם שהגיע לכאן לראשונה בטיול תרמילאים. בין ביקור אצל החרזים ובנדורי, הוא גם בקשר עם לביא קוזניצקי, שוער מכבי יפו בעבר. "אני נוסע איתו הרבה לטבריה, אני מאוד אוהב את האיזור", הוא אומר.

        דורשייד מעדיף להיות פה בתקופת החגים ("אוהב את חנוכה, פסח ויום כיפור, בגלל הדיאטה") ומתרגש מזכרונות יפים שמציפים אותו. "השבוע הכי יפה היה כששיחקנו נגד אירלנד. הייתי ברחוב הירקון, שתיתי עם אוהדים אירים, שהם אנשים נפלאים ומלאים ברוח ספורטיבית. האווירה באצטדיון היתה פשוט מחשמלת". גם מה-0:5 על אוסטריה הוא לקח זכרונות מתוקים: "זה היה ללא ספק המשחק הכי טוב של הנבחרת, ושמחתי שניצחנו, הרבה בגלל יורג היידר. אבל זה בסדר, עכשיו הוא כבר ממש לא רלוונטי".

        גם על הליגה ועל השחקנים שלנו הוא הספיק כבר לעצב דעה, שבהחלט מצביעה על הבנה יותר מבסיסית במה שמתרחש בביצה המקומית. "אני חושב שברקוביץ' באמת היה השחקן הכי טוב שאני ראיתי לפחות, אבל זה כל עוד הראש שלו היה בכדורגל. אני חושב שכל עוד הוא שיחק בארץ הוא היה בסדר, אבל ברגע שהוא הגיע לאנגליה הוא נהיה קצת משוגע".

        ומי השחקנים האהובים עליו ב-25 השנים האחרונות? ובכן, החרזים באים ראשונים, כמובן, ואחריהם רשימה מכובדת: "איל ברקוביץ', יוסי בניון, חיים רביבו, ניר קלינגר, אבי רן, רוני רוזנטל".

        "הכדורגל בארץ לא דעך ולא התקדם"

        למרות שהוא גרמני, את המונדיאל הקרוב הוא הולך לראות בפאבים או על מסכי ענק. "פשוט אין כרטיסים", הוא אומר. "כשישראל שיחקה בבית המוקדם קניתי שלושה כרטיסים על שם ישראל. שלושה לשלב הבתים, ועוד אחד לשלב הבא. האמנתי שהיא תעבור את שלב הבתים. עכשיו בכלל לא עלינו, ואני מחכה שיחזירו לי את הכסף".

        כמביט מן הצד, מיכאל לא מבחין בהתקדמות מיוחדת של הכדורגל הישראלי, אבל הוא בהחלט חש בחשיפה גדולה יותר באירופה. "הכדורגל בארץ לא דעך ולא התקדם, הוא פחות או יותר באותו המקום לדעתי. בגרמניה אפשר להגיד שאנשים מכירים שמות כמו יוסי בניון, טל בן חיים ודודו אוואט, בזכות השידורים של המשחקים שלהם בערוצי הספורט".

        ומה הלאה? מיכאל אופטימי. הוא מקווה לראות הישג משמעותי לנבחרת בקרוב. אולי סוף סוף תהיה לו קבוצה לעודד בטורניר חשוב. "אני חושב שאנחנו יכולים לעלות ליורו 2008. יש לנו יותר סיכוי מאשר בקמפיין האחרון".

        אלא שבניגוד לאוהד הישראלי, ההישגים שוליים מבחינת דורשייד. יותר חשוב לו לפנות מקום בארון לתמונות, לתוכניה, ולחולצות מהמשחק נגד דנמרק.