תודה לך, ברקו

המילון לעברית התקנית קובע: "התחסדות – התחזות לצדיק". אם ככה, הפרשייה הזו מסריחה ממתחסדים: ממאיר לוי דרך לוני ועד מספר עיתונאים ופרשנים. הצדיק היחיד במקרה הזה הוא דווקא הפה של איל ברקוביץ'.

ברקו נהג כמו אביר. כן, כן. הוא הקריב את עצמו בשבילנו. זה אמנם לא פוליטקלי-קורקט להטיף לאלימות או להצדיק אותה, אבל יש מקרים בהם אלימות היא הדרך היחידה להילחם באלימות. כמו בכל דבר גם באלימות יש מידה, ורק שילובה של אמא של לוי בסיפור הופך את הדברים של ברקוביץ' מדעה לגיטימית, גם אם מנוסחת שלא בזהירות, למה שניתן להגדיר אלימות מילולית. ואם רוצים להגיע לחקר האמת יש מקום נכבד גם לשיקול הילדותי שאומר "אבל זה הוא התחיל". אייל ישלם את המחיר ובצדק על מנת לשמור את המערכת חזקה ומתפקדת, אבל בעתיד הקרוב כולנו נודה לו על שגמר עם הדיפלומטיה התככנית ועלבונות מאחורי הגב.

הרי כל מי שמבלה את שבתותיו במגרש הכדורגל מוצא עצמו מקלל. השבוע ראיתי רואה חשבון צועק לאחד השחקנים "בן זונה" תוך שהוא סותם לבתו החמודה בת ה-7 את האוזניים. זה קשור בתשוקה שנופחת חיים ומשמעות בכל ההתרחשות האווילית שמתנהלת על הדשא. התשוקה היא האקס פקטור שחסר במשוואה האומללה של ישעיהו ליבוביץ', אחד מגדולי המוחות של המאה ה-20, שלא הצליח להבין מה שכל ילד בן 5 כבר יודע.

איל ברקוביץ' כולו תשוקה, לטוב ולרע. כמו שחקנים גדולים לפניו. למשחק שלם זה כבר לא יתחבר, אבל פעמיים העונה, כשנמני לא נכח בסביבה, איל סיפק את הסחורה: כשמכבי החזירה את מכבי חיפה לכמה שניות למקום המסכן הזה שנקרא פריפריה, ועכשיו מול נצרת עילית, כשאייל יצג אלפי אוהדים ברחבי הארץ ואמר, אחת ולתמיד, לאיש הארוגנטי הזה, מאיר לוי, את האמת בפרצוף.

תפקידו של מאיר לוי להעביר את המשחק. אבל לוי בוחר כבר שנים ללכת בדרך הבריונות. את המנדט שקיבל מהצופים הוא מנצל להפגנות כוח מיותרות. כל אוהד יודע שמשחק של לוי ייגמר לפחות עם פנדל וכרטיס אדום. הוא סוג של מג"בניק, שמרביץ במחסום רק כי מותר לו. על מה הוא הרחיק בתחילת המשחק את מאמן מכבי, במשחק מנומנם, לפני שהזהיר אותו אפילו? רק בגלל שפגע בכבודו. הכבוד של מאיר לוי הוא הדבר החשוב ביותר במשחק הכדורגל אליבא דה לוי השופט. מפה מתחיל המשחק - איך מאיר לוי עובר את 90 הדקות הללו מבלי שיכופפו לרגע את זקיפות קומתו הנמוכה וחיוכו המדושן. היה פנדל או לא היה זה משני, הרי אנושי לטעות, אבל לפגוע בכבודו – לא במגרשי הכדורגל. ללוי אין שום כבוד לאנשי המקצוע שמסביבו ובטח לא ליושבי היציע. את קאנן שמגיע לעבודה, כביכול, ומתכונן שבוע שלם למשחק הוא מרחיק בלי בכלל למצמץ, הוא הרי סימן לו משקפיים (התנועה המועדפת על רוני לוי) ויצא מהאזור המסומן.

זה אותו שופט שלא נתן למשחק בקופסה לצאת לדרך מכיוון שלא היתה במקום כבאית כמתחייב מהתקנון ובצדק. אבל אחרי שעה, כשהביאו ביובית, שלה אין שום קשר לתפקוד ככבאית בזמן שריפה, הוא אפשר למשחק להתחיל. למה? כי הוא הראה פה מי הגבר; הלא הביאו איזה משאית רק בגלל שהוא אמר, ואשר אלון התחנן, למרות שאף אחד מהתנאים לא מולא ועל אף שעדיין לא היתה במגרש כבאית כמתחייב. זו סכנה אמיתית ליושבי היציע. אבל הכבוד של לוי נמצא על הדשא. איפה בית הדין המשמעתי ואיפה המתחסדים. מה בדבר טובת הכדורגל הישראלי? לוי מעניק פרס למתחזה וממשיך את פארסה הזאת של ההתמוטטויות ברחבה של כדורגלני ישראל, שמסכנת את הענף.

איל ברקוביץ' הקריב את עצמו לא רק בשביל מכבי ת"א אלא בשביל כל הכדורגל הישראלי: הוא ידע במה זה יעלה לו, הוא לא ביקש רחמים, לא דיפלומט ולא מתחסד, הוא פשוט ניגש לאדון מאיר לוי ודחף לו את האמת בפנים - אחרי כל הסבל שאתה גורם לנו שנים בחיפוש אחרי הכבוד הפרטי שלך, זה מה שאנחנו חושבים עליך.

לפעמים זה מוצדק, לפעמים זה דוחה. הפעם זה היה הרואי. ברקוביץ' אילץ את מאיר לוי לעשות חשבון נפש. שלא כמו הצעקות שלי ושל מבקרי שופטים אימפוטנטים, את הביקורת של ברקוביץ' מאיר לוי לא פיספס.