הזיכרון מתוק, המציאות מרה

באחד הפרקים של "שנות הקסם" האגדית, רואים את קווין ארנולד, גיבור הסדרה, בוכה ומספר על הפרידה מהמכונית המשפחתית, שהזדקנה ככל שהוא גדל. כשרואים את הקליפ שמראה את גדילתו, שומעים ברקע את "In My Life” של הביטלס. לכל אחד מאיתנו יש חפץ מסוים, מקום מסוים, רגע מסוים, שמזכיר לו את ילדותו. גם לי יש כזה, אבל לא לעוד הרבה זמן.

אני בכלל נולדתי צהוב. זה לפחות מה שאומרים. אני זוכר איך במשחקים של מכבי תל אביב בגביע אירופה הייתי שם צעיף, חולצה, ויושב מול הטלוויזיה. רק מחכה שינצחו את כולם. אחי התפכח ראשון. הוא היה הולך איתי יחד ליד אליהו, והיינו מתפצלים. אני למכבי, הוא להפועל. כשניסינו לשבת יחד, תמיד אחד מאיתנו קיבל מטר קללות ויריקות.

מתישהו התחלתי לבוא איתו למשחקים באוסישקין. לא יודע למה, אולי בגלל הקרבה לבית, אולי בגלל שראיתי כמה הוא מתרגש, אבל משהו שם תפס אותי ולאט לאט איבדתי את הצהוב של הכדורסל (בכדורגל עדיין אוחזת בי הצהבת, לדאבונו של אחי). וכך, שני בני עשרה היו מוצאים עצמם הולכים או נוסעים בקו חמש לאוסישקין, עם החום הבלתי נסבל, עשן הסיגריות, התיפופים על הפח מאחורה וכמובן הניסיונות הכושלים לתפוס עם היד שחקנים מהקבוצה היריבה שמוציאים אאוט. אבל כמו שהיד קצרה מלהגיע לשחקן היריב, כך גם זיכרון הילדות שלי ושל עוד אלף בגילי לפחות יברח מאיתנו עוד לפני שנגענו בו מספיק.

אתמול ביקרתי באוסישקין, כנראה בפעם האחרונה בחיי. שחור עמד בכניסה כאב שכול וכולם ניחמו אותו. בכלל, האווירה לא היתה של הפגנה, אלא הרבה יותר של הלווייה. כולנו נזכרנו בימים הטובים, איך המנוחה היתה פעם. שמות כמו לינטון טאונס, דניס וויליאמס, מרסר, לארגי ועוד רבים וטובים עלו לאוויר. לכולם היה חיוך כזה, מהחיוכים שעולים כשמספידים. הזיכרון מתוק, אבל המציאות מרה.

אין הרבה מחוזות זיכרון בשבילי בתל אביב. לדור של הורי ישנם לא מעט, אבל לי, שהתבגרתי באוסישקין, שהתאמנתי בקבוצה (כישלון מוחץ) ושספגתי לא מעט קללות, לא יהיו הרבה נקודות בתל אביב להצביע עליהן ולספר לבן שלי מה קרה שם לפני כמה וכמה שנים.

פנייה נרגשת לשאול אייזנברג לא תועיל, כמו גם לרון חולדאי. הפור נפל, הוחלט. תמיד אפשר להשתעשע בשאלה מה היה קורה אילו לקבוצה מעבר לכביש היו הורסים איזשהו מגרש, אפילו מגרש אימון. תשובה הגיונית על שאלה כזו קשה למצוא, ואולי טוב שכך, בשביל לא להתרגז לריק.

אבל המעבר ליד אוסישקין יהיה קשה. כנראה שתמיד אני אסתכל ואחשוב שהנה, רוזין ז"ל יוצא לאמן את הילדים בחוץ, שתיכף דיוויד מתחיל להשתולל על השלטים ומוציא מהמכנסיים את המקל שהוא הביא בשביל הדגל או שהנה, בלוק עף עלינו מהצד השני של היציע.

ההחלטה שנלקחה, להרוס במקום לשפץ, מראה כנראה גם משהו על דרך החיים שלנו. לפעמים קל יותר לעשות את השיקול הקר ולא לתקן משהו ישן. אבל הגעגוע הוא לישן, כמו סוודר עם חור, טרנזיסטור מקרטע, שיש בו הרבה מעבר למוצר עצמו. הריסת אוסישקין בעצם תנציח את מה שאוהדי מכבי תל אביב אומרים לא אחת – שיש רק קבוצת כדורסל אחת בישראל. כל עוד יש אוסישקין, אפילו בתל אביב יש שתי קבוצות. לא לאורך זמן.