הווה אפור, עתיד שחור

תלמדו טריק ישן, שעובד לא רע כבר כמה שנים: בכל פעם שמכבי ת"א מגיעה לעברי פי פחת, אירוע שכיח בשנים האחרונות, מישהו דואג להוציא לכלי התקשורת איום לפיו "הרבה שחקנים לא יהיה בקרית שלום בעונה הבאה", ו"מכבי תבצע חריש עמוק בסגל שלה", בלה, בלה, בלה. ספין תקשורתי, קוראים לזה. בין כל הבולשיט הסתתרה תמיד כוונה סמויה: להסיט את האש מהכישלונות המקצועיים של מכבי ת"א לעבר ההתעסקות בעונה הבאה וזהות המחליפים.

בדרך-כלל, בשנים עברו, הטריק הזה גם עבד. אלא שהפעם מדובר ממש בירייה ברגל. אחרת, קשה להבין מדוע קבוצה שעשרות שחקנים עברו דרכה בשנים האחרונות, וכמעט אף אחד לא נשאר כדי ליצור שלד בריא וקבוע, תרצה להמשיך לפגוע בעצמה ולמנוע כל אפשרות של התייצבות.

יכול להיות שאני סתם בור, אבל אני באמת לא יודע מיהו זכי רכיב. ייתכן שהוא עשיר מאוד ואחד מגדולי אנשי העסקים בתבל, רק שאת שמו שמעתי לראשונה לפני מספר שבועות, כמובן שבהקשר של רכישת מכבי ת"א. את השם משה מאנה אני דווקא מכיר היטב, בשל התמצאות מעמיקה בהיסטוריית נושאי הרהיטים של ארה"ב. האם ההון של השניים שווה בגודלו לזה של גאידמק ולבייב? כרגע רק להם הפתרונים.

ייתכן שלרשותם של רכיב ומאנה עומד הכסף הדרוש כדי להחזיק קבוצה כמו מכבי ת"א. אבל בעידן החדש של האוליגרכיה בכדורגל הישראלי, אתה לא רק צריך שיהיה לך פנקס צ'קים. אתה חייב לנפנף בו ולעשות הרבה קולות. צלילי המטבעות של גאידמק נשמעים עד לצרפת ולספרד. המרשרשים של לבייב לא נפלו על אוזניים ערלות, קולותיהם קסמו לאברהם גרנט והדיהם הגיעו גם לאוזניים של ניר דוידוביץ' ומיכאל זנדברג, שלא בכדי משהים השניים את המו"מ עם מכבי חיפה. איזה שם גדול יגיע למכבי ת"א בזכות רכיב? מי יארוז את המזוודות שלו וינחת כאן, היישר מהקרבות מול ברצלונה או ממשחקים מתישים מול ליון?

אין בכך כדי לפסול את רכיב מרכישת הקבוצה, אבל אם הוא מעוניין באמת ובתמים לרכוש את מכבי ת"א, מוטב כי יזום מספר כתבות פרופיל שיסבירו מאין האיש בא ולאן הוא הולך, מהן תוכניותיו וכיצד הוא מעוניין לחזקה בשנים הקרובות. ולא רק לטובת הציבור, גם לטובתו האישית. כי אוהדי מכבי ת"א לא יסבלו מהדורה חוזרת של לוני הרציקוביץ'.

בטח תהיתם מדוע בהתאחדות לכדורגל שוקלים להעמיד לדין את לואיס פרננדז על הביקורת הלגיטימית שלו נגד מאמן הנבחרת הצעירה, גיא לוי, ולא עשו כן כשפיני בלילי השתלח באופן ברוטאלי במאמן הנבחרת הבוגרת, אברהם גרנט. בטח שאלתם את עצמכם אם זה משום שפרננדז כינה את גיא לוי "לא מקצוען", על כך שיומיים לפני משחק הצעירה הוא מבקש שני שחקנים מבית"ר ויום אחר כך שלושה (אם הסיפור של פרננדז נכון, אז אכן מדובר בחוסר מקצוענות, שלא לומר שכונה)? או שמא מפני שבהתאחדות נטפלים לפרננדז רק כיוון שהוא לא מכאן, ועוד ברוב חוצפתו הוא מעז להעיר לנו על הרגלנו הספורטיביים המשובחים?

לא ולא, פרננדז יכול היה לדבר כמה שירצה על הנבחרת הצעירה ולבקר את תרבות כדורגל שלנו. הטעות שלו היתה כאשר הוא הזכיר את הקשרים האישיים של גיא לוי ורמז שהיתה לכך השפעה על מינויו לתפקיד, מי יודע, אולי בגלל שאביו דאג שאיצ'ה יהיה יו"ר ההתאחדות? פרננדז נגע בבת עינה של ההתאחדות לכדורגל: תרבות המינויים, ולכן גם הקים עליו את כל אלו שנהנים ממנה, גם במרכז הפועל וגם במרכז מכבי.

אם הנבחרת הצעירה היתה זאת שבאמת מטרידה את אלו שהשתלטו על הכדורגל ותפסו את הג'וב הכי נוח בעולם, מישהו כבר היה בוחן לעומק את דבריו של מאמן בית"ר ובודק אם זה נכון שמאמן הנבחרת הצעירה משנה כך את הסגל שלו, יום לפני משחק אימון. אם הנבחרת הצעירה היתה זאת שבאמת מטרידה את אנשי המקצוע הבכירים שעובדים בהתאחדות, מישהו היה יודע מתי מתחיל הקמפיין של הנבחרת הצעירה במקום להתבלבל. אם הנבחרת הצעירה היתה זאת שבאמת מטרידה את טובי מוחנו, הם לא היו הופכים את תפקיד מאמן הצעירה לקרקע לשיקום מאמנים כושלים, כמו משה סיני וגיא לוי, שירד שלוש פעמים ליגה (על אף ששאול אייזנברג טען אחרת בתגובה שלו לדברי פרננדז).

* חמי אוזן הגיש תלונה במשטרה נגד גברי לוי בזמן שזה היה יו"ר ההתאחדות, לאחר שלוי תקף אותו פיזית.

שדר הקווים של ערוץ הספורט, שניסה להתקרב ביום חמישי לספסל הפועל ירושלים, נהדף משם בגסות על ידי אנשי הקבוצה. לטענתו, הם אף איימו כי יזעיקו את כוחות המשטרה כדי להרחיק אותו. בחדר ההלבשה, לאחר המשחק, האשים הוראס ג'נקינס את העיתונאים בגזענות. קודם לכן הגישה הקבוצה תביעת דיבה נגד גלי צה"ל, בטענה שהתחנה הוציאה מהקשרם את דבריו של דני קליין לאחר המשחק מול מכבי תל אביב (מהם השתמע כי שופטים מקבלים כסף מתחת לשולחן). כל עיתונאי שבא במגע עם הקבוצה סובל כבר שנים מנחת ידו של הדובר, גידי דודי. העונה הצטרף למערכת גם ארז אדלשטיין, שתרם את הפראנויה הטבועה בו.

לאט לאט, ירושלים מפתחת, דרך גישתה לתקשורת, מנטליות של קבוצה במצור, ויוצרת אנטגוניזם בקרב אלו שמסקרים אותה. אם הכוונה היא לזכות כך בעיתונות טובה, התוצאה הפוכה: אחרי הניצחון בחצי גמר הגביע, ספגה ירושלים מטח של מאמרים ביקורתיים וכתבות לא מפרגנות. הנבואה של ירושלים, בדבר התקשורת העויינת, מגשימה את עצמה. ברכות: עכשיו יש סיבה לפראנויה.

יציעים ריקים, אוהדים של קבוצה אחת בלבד, כרוז שלא יודע לבטא שמות, יו"ר איגוד שלא נראה באופק ושלא נדבר על רמת המשחקים. בקיצור, ערב חצאי גמר גביע המדינה בכדורסל קרוב יותר לתיאור "שכונתי" מאשר ל"יוקרתי".

אולי כל זה לא היה כל כך כואב, אם לא היינו שומעים במקביל על סוף שבוע של חגיגות כדורסל באיטליה, ספרד ואפילו סלובניה של יותם הלפרין. יציעים מלאים, קהל באטרף, מפעל שאורכו הכולל הוא פחות משבוע, כך שקבוצה כמו נאפולי (בני השרון האיטלקית בשבילכם) יכולה להפתיע את בנטון טרוויזו של בלאט ולצאת מחויכת למסיבת העיתונאים שלאחר המשחק.

העיתונאים בישראל, לעומת זאת, היו צריכים לחדור לחדר ההלבשה הקדוש של הפועל ירושלים, כדי לראות את הוראס ג'נקינס מתעצבן על עוד שאלה שמאלצת אותו להתמודד עם המציאות ("למה אתם משחקים ככה?") ואת ארז אדלשטיין מסנגר עליו ועל שאר השחקנים, שכמעט והודחו על ידי קבוצה שעולה לבעליה שישית מהתקציב של ירושלים. במקרה של אדלשטיין, ובניגוד לדייויד בלאט, היה לו הרבה זמן להתכונן ליריבה, שהוא כל כך התקשה מולה.