הוא אלוהים, הוא מבורך

כל תוכנית מסתיימת בקלוז-אפ על מספר 10 בזמן שהוא מלהטט בכדור. הקהל מריע באקסטזה, וברקע מתנגן שיר עם אלו המילים: "הוא נולד בשכונת מצוקה כי ככה האל רצה/ אם ישו מעד גם הוא יכול. / הם חלמו על כוכב/ שופע גולים וכדרורים/ הוא הביא להם שמחה/ האדיר את הארץ. / כל העם שר/ יד האלוהים נולדה". האווירה באולפן היא דתית. כל מילה שיוצאת מפיו קדושה. הוא גיבור תרבות, הוא סמל לתקווה, הוא היד של האלוהים, והוא גם רוקד ושר. דייגו ארמנדו מראדונה מצליח לספק את תוכנית הספורט האולטימטיבית. זה כמעט כמו שמשה רבנו ינחה טוק-שואו על יהדות.

"הלילה של מספר 10" היא קרנבל. כמו הקריירה של מראדונה, גם התוכנית שלו היא חגיגה של כישרון ואמוציות. האולפן הענק מואר בתפאורה ססגונית, רקדניות אקזוטיות בלבוש מינימלי מקבלות את פני האורחים, על מסכי וידאו מוקרנים שערים גדולים שלו מהעבר, והקהל הנלהב ביציעים מנופף בדגלים וקורא בשמו. הכריזמה נשפכת ממנו, המצלמה מתמקדת רק בו, הוא הכוכב הבלעדי, הכל סובב סביבו. אווירת הפסטיבל גובלת בשטיפת מוח. דייגו, דייגו, דייגו.

כולם רוצים לקחת חלק בחגיגה של דייגו. הכוכבים הגדולים של אמריקה הלטינית שמתייצבים באולפן אומנם נחשבים לסלבריטאים בתחומם, אך הם נמסים כשהם רואים אותו. כשמראדונה מודה למנו ג'ינובילי על שהגיע לתוכנית, אומר לו כוכב ה-NBA: "לא דייגו, תודה לך, כבוד הוא לי לדבר איתך". מרסדס סוסה, אחת מהמוזיקאיות החשובות בארגנטינה וכוכבת בינלאומית, מסיימת איתו את השיחה ב"דייגו, אתה האחד והיחיד". באיזשהו שלב התוכנית מתפתחת לפולחן אישיות נרקיסיסטי, אך חובבי הספורט מקבלים זאת בהבנה. אחרי הכל, זה דייגו מראדונה.

בפינת הנוסטלגיה מנתח מראדונה את שעריו המפורסמים. הוא מתייחס אליהם בחשיבות ממלכתית, כיאה לנכסי צאן ברזל של התרבות הארגנטינית. למרות השנים שעברו נראה שהוא זוכר בפרוטרוט את המהלכים, והוא לא חוסך בתיאורים ובמחמאות עצמיות. באחת התוכניות התוודה כי אכן כבש את השער המפורסם מול אנגליה בעזרת היד. מראדונה טען כי שוער אנגליה פיטר שילטון היה עם הפנים לכיוון ההפוך, ולכן לא יכול היה לראות את נגיעת היד שלו. "פיטר, לא היית צריך לפנות לשופט אם לא ראית מה קרה", פונה למצלמה דייגו בחוסר בושה, "שיקרת!".

אם אתה מברזיל, אולי תתרגז מהטענה של דייגיטו, שהוא הורחק מהמונדיאל ב-1994 רק בגלל שנשיא פיפ"א היה האבאלנז' הברזילאי. אם אתה אנגלי, אתה עלול להיעלב מההשוואה שעושים עורכי התוכנית בין נבחרת אנגליה לספייס גירלס. אם את אישה, ישנה אפשרות שתשתעממי מהטיפול האובססיבי בכדורגל. אבל רק אנגלים, ברזילאים ונשים נמצאים בקבוצת הסיכון. כל השאר נהנים.

התוכנית אינה מתיימרת לאיכות אמנותית כלשהי, והיא משתדלת לספק בידור למכנה המשותף הנמוך ביותר. לעתים זה יכול להיות דווקא מהנה.

עד עכשיו "הלילה של מספר 10" סיפקה כמה רגעים בלתי נשכחים. הנגיחות שהחליפו פלה ומראדונה היוו רגע היסטורי. משחק הפוט-וולי המרתק בין מסי וטבז מול מראדונה ואנצו פרנצ'סקולי היה סצנה ספורטיבית סנסציונית. כשפלה ניגן בגיטרה שיר בפורטוגזית פרי עטו, הוא חשף יכולות שירה מרגשות ומפתיעות. ריקוד הוואלס של מראדונה עם האיטלקייה הענקית עם שדי הסיליקון היה מחזה קורע לבבות. כך גם צפייה בגבריאלה סבאטיני מקפיצה כדור במכנסיים קצרים. מצפה לנו עוד מייק טייסון, שיחת פסגה עם פידל קסטרו, ומי יודע מה עוד. כמו על המגרש, כך בטלוויזיה – מראדונה הוא וירטואוז לא צפוי. אין ברירה, נמשיך לעקוב.