פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חזרה למקום הפשע

        ברצלונה תגיע למשחק מול צ'לסי מוכשרת כתמיד, אבל גם תסחוב את פצעי ההדחה מהעונה הקודמת והפציעה של צ'אבי. מוריניו שוב פייבוריט

        בברצלונה סוחבים את הפצעים כבר כמעט שנה. עונה אחרי שהקבוצה הפסידה 4:2 בסטמפורד ברידג' (אחרי ניצחון 1:2 בקמפ נואו) והודחה על ידי צ'לסי בשמינית גמר גביע האלופות, מחכים בבירת קטלוניה להזדמנות לנקום ביריבה האנגלית ובמאמנה הפורטוגלי היהיר. אלוהי הצ'מפיונס ליג אירגנו להם שיחזור מדויק, רק שהפעם המשחק הראשון יתקיים בסטמפורד ברידג' (ביום רביעי הקרוב, ה-22 לחודש), והגומלין יהיה בקמפ נואו.

        לא מעט מים חלפו בתמזה ובחופיה של ברצלונה מאז שנקבע אחד מאותם גמרים אמיתיים, כבר בשלב כל כך מוקדם. צ'לסי הייתה אז בשיא כוחה ובלתי מנוצחת באף אחת מהמסגרות, בעוד בארסה אירגנה קרנבלים בסנטיאגו ברנבאו והציגה כדורגל מעולם אחר. בינתיים מוריניו כבר הספיק להפסיד מול מנצ'סטר יונייטד ולחטוף תבוסה ממידלסבורו, ונראה שהרגל הכחולה כבר לא נמצאת באופן קבוע על הגז. בקטלוניה המשיכו אמנם את רצף הניצחונות והאריכו אותו ל-14, אבל מאז הודחו מהגביע בידי סראגוסה ורשמו שני הפסדים רצופים בבית לאתלטיקו מדריד ובחוץ מול ולנסיה השנייה, מה שהוסיף קצת עניין לליגה הספרדית והרבה לחץ לאנשי בארסה ואוהדיה. הבלאוגרנה מנסים לשדר אמונה מוחלטת ביכולתם להמשיך הלאה, ופרנק רייקארד מציין כי למרות התוצאות הרעות והירידה ביכולת "הקבוצה לא במשבר". אם כך, אז למה גוברת במחנה הקטלאני תחושת האי נוחות לקראת המפגש היוקרתי?

        למעטים יש ספק כי לבארסה יתרון בכל הקשור לכשרון, בעוד צ'לסי קשוחה ומתואמת יותר. אבל האמת היא שבמשך כמה שבועות העונה, הקטלונים הביאו את הכדורגל שלהם לשיאים חדשים מבחינת שילוב משחק הצירופים עם היכולות האינדיווידואליות של עילויים כמו רונאלדיניו, סמואל אטו ודקו. כשבארסה פתחה את רצף הניצחונות הארוך שלה (18 סך הכל, 14 בליגה הספרדית) היא נראתה בלתי ניתנה לעצירה.

        צ'אבי, אתה חסר

        אבל אז, בתחילת דצמבר, נפצע צ'אבי והושבת לשארית העונה. הקבוצה הייתה אחרי שמונה ניצחונות רצופים, והמשיכה לסיים עם ידה על העליונה בעוד מפגשים רבים, אולם חדי העין יכלו לשים לב שמשהו השתנה. הקונצרט המופלא של סוף 2005 כבר לא היה אותו דבר. ובעוד בעת האחרונה מדובר רבות בהיעדרותו של אטו (אליפות אפריקה), רונאלדיניו (השעיות), דקו, מסי ומוטה (פציעות), ההיעדרות המשמעותית ביותר בעיני היא דווקא של הקשר הספרדי בעל מסירות האמן. צ'אבי משחק תחת פרנק רייקארד קרוב יותר לשער, ומשאיר לאדמילסון, ואן בומל ואפילו דקו, את מרכז המגרש. הוא מקבל כדור 30 מטר מהשער, ובנגיעות חדות ומהירות מסוגל לפרק כל הגנה, ובעיקר להעמיד את אטו ורונאלדיניו בעמדות האהובות עליהם קרוב לשער.

        בארסה התחילה את מסע הניצחונות בבית מול אוסאסונה (שהייתה ממוקמת באותה תקופה שנייה) ב-22 לנובמבר. לפני שצ'אבי גמר את העונה היא אספה 8 ניצחונות רצופים בכל המסגרות, כשהגדול שבהם הוא כמובן ה-0:3 בברנבאו, בהפרש שערים כולל של 3:30. מאותו רגע ועד היום הגיעו 10 ניצחונות ושלושה הפסדים, בהפרש שערים של 13:25. הפער אינו תהומי, וגם כיום הכשרונות הרבים בקמפ נואו עשויים להספיק לתואר כפול בליגה ובליגת האלופות, אולם לקראת המפגש הכפול מול צ'לסי המאיימת צ'אבי עשוי לעשות את ההבדל בין קבוצה בלתי מנוצחת לקבוצה פגיעה. דקו ניסה להיכנס לנעליו, אבל האיכויות שלו שונות, ומארק ואן בומל הוא בכלל שחקן בעל אופי אחר, הגנתי וקשוח יותר. במועדון קיוו שאנדרס אינייסטה הכשרוני ימלא את החלל בזכות סגנון משחק דומה, אבל האכזבה ממנו גדולה.

        האהבה (לכדורגל) מתה

        בעיה נוספת שיכולה למנוע מברצלונה את הנקמה שהיא כה מייחלת לה נמצאת בעמדת המאמן. רייקארד הוכיח בשנתיים וחצי שלו במועדון כי הוא מתאים לשיטה ולמנטליות (הספורטיבית והאישית כאחד) כמו כפפה ליד. הכדורגל בקמפ נואו שמח ושובה עין, אולם בצד השני עומד מולו אדם חזק ומשפיע בהרבה, ז'וזה מוריניו, שעיצב את צ'לסי בצלמו: קבוצה בטוחה בעצמה שיודעת מה צריך לעשות בשביל לנצח. חלק לא מבוטל מההדחה אשתקד מיוחס למלחמה הפסיכולוגית הבלתי פוסקת של הפורטוגלי. עד כה הוא לא צייץ, וככל הנראה הסתפק בלהדליף שאברמוביץ' מתכוון להציע 45 מיליון ליש"ט עבור אטו. אבל דווקא כשמשווים את השקט התעשייתי בלונדון אל מול הלחץ הקטלאני לקראת המפגש עם הדשא הירוד בסטמפורד ברידג', וכשזוכרים את הדיבורים על שנאה, טראומה ונקמה, נראה כי הצד הבטוח יותר הוא דווקא צ'לסי. זאת למרות שסוכנויות ההימורים מציבות את ברצלונה כפייבוריטית.

        וכך, ביום רביעי הקרוב בסטמפורד ברידג' מצד אחד תעמוד קבוצה בטוחה, חזקה ומתוכנתת, כשממול יעמוד הכשרון ואהבת הכדורגל, שני אלמנטים ששובים את לבבות הצופים, אבל רק לעיתים רחוקות סוחבים קבוצות לתארים.