טובים השניים מהאחד

פגרת סוף השבוע של האולסטאר היא תמיד הזמן הטוב ביותר לסיכומי ביניים חצי עונתיים. יש מצטיינים, יש מפשלים, יש טובים, ויש גרועים, אבל כדי לנסות ולשמור על נימה אופטימית ומפרגנת, מירב הקטגוריות שנבחרו הן חיוביות. ומכיוון שכל כך קשה (וגם עדיין לא צריך) להחליט כבר עכשיו מי הם המצטיינים, שני נבחרים יופיעו תחת כל אחד מהתארים (הקיימים והמומצאים), ואשאיר לכם להתקוטט בטוקבקים מי ראוי יותר לכבוד.

סטיב נאש (פיניקס) –

אני הייתי מאלו שבחרו את נאש כ-MVP של העונה הקודמת, אבל עשו זו בין היתר מסיבות אמוציונליות שרצו לראות את האנדרדוג הגדול ביותר אי פעם זוכה בתואר היוקרתי (רק חבל שההצבעות של וואלה! ספורט מגיעים למשרדי ה-NBA ביחד עם קולות הימאים). מבחינה מקצועית קשה היה להיות שלם לחלוטין עם ההעדפה של הקנדי על פני שאקיל אוניל, שסיים שני אחריו במירוץ, אבל לאור מה שעינינו רואות העונה, הבחירה מקבלת צידוק אבסולוטי בדיעבד.

כל הסופרלטיבים כבר נאמרו העונה על נאש בן ה-32, שרק הולך ומשתבח עם השנים ומצעיד את פיניקס למקום השלישי במערב והרביעי בליגה כולה, וזאת כמובן ללא הסופרסטאר והקלע המוביל אמארה סטודמאייר, שלהזכירכם טרם הקפיץ העונה כדור על פרקט NBA. חשבנו שללא נוכחות בצבע הוא יתקשה לעמוד בקצב האסיסטים, ושאחוז הקליעה שלו יירד בעקבות הצורך לקלוע יותר, אבל גם שורה של 19 נקודות ב-49 אחוזים מהשדה פלוס 11 אסיסטים לא מספרת את הסיפור כולו. קשה להסביר את החשיבות של סטיבי החביב לסאנס, איך שבכוח כשרונו ואישיותו מצליח לחבר קבוצה חדשה לחלוטין לכדי יחידה אחת קטנה ומלאת אמונה, כשחבר'ה כמו בוריס דיאו, ג'יימס ג'ונס, אדי האוס וליאנדרו בארבוסה מציגים את יכולתם הטובה בקריירה.


דירק נוביצקי (דאלאס) -

לבטים רבים עברתי לפני שהחלטתי על זהותו של הזוכה השני בתואר ה-MVP של חצי העונה של וואלה! ספורט (תואר שני בחשיבותו רק לנעל הזהב של פראנס פוטבול). צ'ונסי בילאפס זורח בדטריוט, לברון ג'יימס שומר את הקאבס גבוה למרות הפציעות והאכזבות שמסביבו, קובי חורך רשתות, ואלטון ברנד הוא שחקן מצוין ובחור טוב שכיף לפרגן לו. אבל את הפרס, שמזכה אותו בנעל "טבע" אחת, נעניק לדירק נוביצקי (את השנייה שלחנו נאש, והמפסיד יעביר את שלו למנצח כדי ליצור זוג איכותי). המספרים שלו אמנם ירדו ברובם ממה שראינו אשתקד (25 נקודות ב-47 אחוזים מהשדה ו-89 מהקו, 8.5 כדורים חוזרים וחסימה אחת), אבל מה שחשוב הוא ההשלמה הסופית שלו לכדי פרנצ'ייז פלייר לכל דבר ועניין - גם בצד ההגנתי. הגרמני סוחב את הקבוצה על גבו גבוה ככל שניתן עם פחות כשרון וניסיון משיש לדטרויט וסן אנטוניו (נכוןל כתיבת שורות אלו הם שני משחקים מאחורי הפיסטונס ובשוויון עם האלופים). והפעם נראה שיש להם את האופי הנדרש כדי לתת פייט רציני גם בפלייאוף.

פליפ סונדרס (דטרויט) -

מסתבר שבשלב זה של החיים כל מה שהבוכנות היו צריכות זה מאמן שייתן להם לעשות את מה שהם כבר יודעים לעשות בהגנה, ויעבה את כמות המהלכים ההתקפיים הדלילה שהותיר אחריו לארי בראון. כאן פליפ עשה עבודה גדולה יותר משכל אחד מאיתנו יכול היה לנחש, וזה נראה לא רק בתוצאות, אלא גם בכדורסל המהיר ושובה העין. מברוכ.


אייברי ג'ונסון (דאלאס) –

אייברי הפך בפחות משנה את הקבוצה המאותגרת הגנתית של דאלאס לחבורה שמתגאה ביכולתה לעצור את היריבות על מעט נקודות (ברצף 13 הניצחונות אף אחת מהיריבות לא נגעה בשלוש ספרות על לוח התוצאות). המטאמורפוזה נעשתה מבלי לפגום בהנאה של השחקנים מהמשחק או במרקם הקבוצתי, נהפוך הוא. שנים אמרו לנו שהוא יהיה מאמן גדול בעתיד, והעונה אנו רואים שהוא כבר כזה עכשיו.

ניו אורלינס/אוקלהומה סיטי הורנטס -

מדהים מה שקורה באוקלהומה. ההורנטס נראו בניו אורלינס כמו קבוצה גמורה, ואז גם איבדו את הבית שלהם בהוריקן קתרינה, ופתאום הפכו באוקלהומה לקבוצת פלייאוף לגיטימית שמאיישת את המקום השישי במערב עם מאזן 23:28. ביירון סקוט הצליח להנחיל לחניכיו את גישתו המקצועית (לרוץ כמה שיותר ולהניע כדור) והאישיותית (מי שלא משחק בפול ספיד ומוטיבציה, כמו ג'יי אר סמית', לא משחק בכלל), והתוצאות ניכרות בשטח. שנים מתרוצצות שמועות על כך שהבחור לא יודע לאמן, ושההצלחות שלו בניו ג'רזי הגיעו מכיוון העוזר אדי ג'ורדן, שכיום מנסה לרסן את גילברט ארינס בוושינגטון. היום כולם אוכלים את הכובע.


ממפיס גריזליס –

לפיניקס ודאלאס כבר החמאנו, אז בוא נפנה את אור הזרקורים לממפיס, שלמרות האטה מסוימת בשבועות האחרונים עדיין נמצאת בנתיב המהיר אל הפוסט סיזן (23:28). מייק פראטלו וג'רי ווסט הראו שהם יכולים לעשות יותר עם פחות, כאשר הדיווידנדים העיקריים של שחרור השחקנים המסיבי בקיץ הם האפשרות לתת לפאו גאסול יותר דקות על הפרקט. יותר דקות פירושן יותר נקודות, ריבאונדים, (הרבה) יותר אסיסטים, וחסימות. אה, וגם יותר ניצחונות. הקבוצה משחקת בחוסר אנוכיות, מניעה כדור במהירות מצד לצד, אבל עקיר העבודה נעשית בהגנה, שם מאפשרים הדובים רק 88 נקודות למשחק (מקום שני בליגה) ב-43.5 אחוזים (מקום שישי).

לארי בראון (ניו יורק) –

העונה אנו רואים את כל מה שרע בלארי בראון, בעודו הורס במו ידיו את העונה של הניקס, שם אולי הצליח איזיאה תומאס לחרבן כל סיכוי לעתיד, אבל הסגל שהעמיד לרשות המאמן היהודי המעצבן לבטח טוב מהמאזן שהשיג – 14 ניצחונות ו-37 הפסדים. לעיתים זה נראה שהקואץ' מנסה לחבל בכוונה בהצלחת קבוצתו כדי להכריח את איזיאה לעשות מהלכים. לפחות תהיה להם בחירת דראפט גבוהה השנה. אה, בעצם היא הולכת לשיקגו כחלק מהטרייד של אדי קרי.


מינסוטה טימברוולבס -

דווין קייסי מצליח לחרבן את הזאבים בצורה דומה לזו שבראון עושה בתפוח הגדול. אין רוטציה קבועה, אין אמון בשחקנים, אין שיטת משחק, ואין תוצאות. מרקו יאריץ' הפך משחקן חמישייה לנער פוסטר, מרקוס בנקס הראה ניצוצות עם הגעתו מבוסטון אבל איבד את הדקות שלו לאנתוני קרטר (אותו בקושי ראינו עד השבועות האחרונים), וגם בעמדת הסנטר קייסי משחק עם מארק בלאונט ואדי גריפין כמו ביו-יו. אם נתעלם לרגע מקווין מקהייל חסר היכולות הניהוליות, האשם השני מבחינתי הוא קווין גארנט, שהולך ומתרחק ממעמד הסופרסטאר שהוענק לו בשנים האחרונות. האגרסיביות נעלמה, השליטה בשני צידי המגרש לא מה שהייתה פעם, ותוצאות, כפי שכר אמרנו, אין. שנה שנייה ברציפות ללא פלייאוף תהפוך אותו מפרנצ'ייז פלייר לכשרון מבוזבז אה לה וינס קרטר, שרק מחכה שימצאו לו בית חם יותר.

כרמלו אנתוני (דנבר) -

הפורוורד של הנאגטס הוריד כמה ק"ג טובים בקיץ, שיפר את קבלת ההחלטות ואת בחירת הזריקות (פחות שלשות, יותר כניסות לסל) כדי להעמיד ממוצעים מרשימים של 26 נקודות ב-46 אחוזים. הוא הפך לאחד הסקוררים המובילים בליגה, וצריך היה להיות באולסטאר במקומו של KG. לברון ג'יימס הוא כבר לא יהיה, אבל דווקא יש לו יתרון חשוב על פני המלך – יכולת קלאץ' מופלאה שהתבטאה בכמה וכמה סלי ניצחון העונה.


טוני פארקר (סן אנטוניו) –

קשה שלא להתפעל מהקפיצה של פארקר העונה. אחרי כמה עונות חסרות יציבות ואליפות אירופה חלשה, הגיע הצרפתי ל-2005/6 עם תוכנית משחק מובנית, אותה הוא מוציא לפועל שוב ושוב בכל הזדמנות. הצרפתי כבר הבין שהקליעה שלו מבחוץ היא לא הצד החזק, ולכן החל לחדור בלי הפסק עד הטבעת. התוצאה היא שטוני ממשיך לקחת אותה כמות זריקות כמו בעונה שעברה (14.6 במקום 14), אבל שיפר את האחוזים שלו מ-48.2 ל-54.7, מה שהקפיץ לו את ממוצא הנקודות מ-16.6 ל-19.6, וסידר לו מקום באולסטאר. אבל זה לא כל הסיפור: טים דאנקן (שוב) התחיל את העונה לאט, ולאחרונה משחק עם פציעה טורדנית ברגלו, בזמן שמאנו ג'ינובילי הפסיד כבר לא מעט משחקים בגלל מכאובים כאלו או אחרים. והסמן היציב היחידי בספרס לכל אורך הדרך, והאחראי העיקרי למאזן 11:40? נכון, טוני פארקר.

בוריס דיאו (פיניקס) -

באטלנטה קברו את בוריס החביב על הספסל, ושלחו אותו לפיניקס בטרייד שהביא את ג'ו ג'ונסון כתוספת נלווית, מה שהאמריקאים אוהבים לכנות – Throw In. וכך, בבת אחת, הוא קפץ מ-18 דקות למשחק ל-34, והפתיע ביכולותיו המגוונות אפילו את המערכת בפיניקס שהאמינה בו. מדובר בגארד/פורוורד שיכול לשמור שחקנים בכל עמדה, כולל סנטר, ויעיד על כך לא אחר משאקיל אוניל. ההוקס טענו שהוא אדיש, לא תחרותי דיו וחסר אגרסיביות, אבל השמשות גילו כי מעבר לכך שמדובר בשומר מצוין ושחקן שיודע להוריד ריבאונדים, הפלוס הגדול שהוא מביא איתו הוא היכולת לנהל את ההתקפה בעזרת שליטה בכדור, מסירות מופלאות, וראיית משחק אבסולוטית. שכנאש יורד לנוח הוא הבוס על המגרש. התוצאה היא שחקן בלתי אנוכי בעליל בגובה 2.05 מטר, שקולע 12 נקודות, מוריד 6.6 כדורים חוזרים, מחלק 5.8 אסיסטים, וגם חוסם פעם במשחק. כמה כאלו יש בליגה (ועוד במחיר מציאה של 3 מיליון לשנתיים הבאות)?


דייויד ווסט (ההורנטס) -

ווסט הוא עוד אחד ברשימה הארוכה של שחקני NBA שמפתיעים את כולנו בקפיצה הסטטיסטית שלהם ברגע שהמאמן מתחיל לתת בהם אמון. אז אשתקד ווסט קיבל מביירון סקוט רק 18 דקות בממוצע, והעונה פתאום הוא מבלה על הפרקט 17 דקות יותר. והפלא ופלא: במקום 6 נקודות הוא מרשית 17 ב-51 אחוזים, כשהקרשים קפצו מ-4 ל-8. ווסט מציג יד רכה מסביב לטבעת, אבל גם יכולת לקבור ג'אמפ מרחוק ועמידה תחת לחץ, שילוב שהוביל אותו לקליעת לא פחות משלושה סלי ניצחון העונה כשהשעון מראה על פחות מ-2 שניות לסיום.