עכשיו כבר אפשר לקבוע בוודאות, לישראל אין נבחרת דייויס ראויה. אם לא אחד הצמדים הטובים בעולם, אנדי רם ויוני ארליך, גם בית 1 האירופי/אפריקאי היה גדול עלינו. 4,000 צופים הגיעו ביום שישי למרכז הטניס ברמת השרון כדי לראות את דודי סלע. הילד בן ה-20, שהפך פתאום לטניסאי הטוב בארץ, הבטיח רבות. הוא עדיין לא שיחק בארץ בגביע דייויס, כך שרוב הצופים כלל לא ידעו איך נראה הטניסאי, שעבר את נועם אוקון בדירוג העולמי.
הם הופתעו לגלות ילד צנום, שנראה אפילו צעיר מגילו, די עצבני ונרגש, שכל קשר בינו לבין מרכוס בגדאטיס הקפריסאי הוא מקרי בהחלט. השניים, למי שלא יודע, גדלו יחד באקדמיית הטניס בפאריז. בגיל ההתבגרות, בגדאטיס היה מעריצו של סלע, אחד הילדים המוכשרים באקדמיה, רק שמאז זרמו הרבה מים בנהר. בגדאטיס העדיף להישאר ליד נהר הסיין וסלע חזר לנהר הירדן, לבית הוריו בקרית שמונה.
הצפייה בשני משחקי היחידים של דודי סלע הייתה מאוד מאכזבת. הוא ניסה לתרץ את החולשה שלו בהתרגשות ובבעיות בריאות, אבל לא צריכים להיות מבינים גדולים כדי למצוא את נקודות התורפה שלו: חבטות ההגשה שלו בינוניות מאוד ובשילוב עם בעיית אופי, גרמו לכך שהוא נשבר במשחקונים המכריעים כבר במשחק הראשון מול טיפסרביץ'; במשחק מול טיפסרביץ', חבטות הבק הנד נראו טוב, אבל כששיחק מול נובאק דיוקוביץ', הסרבי הבכיר יותר, התברר שזו היתה אשליה. דיוקוביץ' חגג עליו בשתי המערכות הראשונות כששלח כמעט את כל הכדורים לכיוון גב היד שלו.
גם עבודת הרגליים של סלע לוקה בחסר. במקרים רבים, בשני משחקי היחידים שלו, נקודות שהיו צריכות להסתיים בהנחתה אימתנית של סלע, נגמרו בלובים (חבטות הקשתה מעל היריב) של טיפסרביץ' או דיוקוביץ'. כאן אנחנו מגיעים לבעיה הפיזית: נכון, גם מנסדורף היה קטן קומה והוא הגיע רחוק, אבל בהיעדר גובה ומסה, צריך לנצל את כל היתרונות האחרים וסלע לא מתקרב לכך. מול הסרבים הוא נראה כמו ילד שמחפש את החלב לקורנפלקס בעוד יריביו דחפו חצי קילו שינקן לארוחת הבוקר. ומעל הכל, סלע נוטה להתעצבן מהר מאוד, שובר מחבטים ומעיף כדורים באוויר, וזה משפיע לו על המשחק בצורה בולטת. האופי הוא כנראה אחד הגורמים העיקריים לחוסר היציבות שלו, ומונע ממנו להתקרב לאיזור המאייה הראשונה בעולם.
באשר לנועם אוקון, הוא עדיין נראה כמו הטניסאי הבכיר של ישראל, אבל צריך לזכור שהוא מתעלה על עצמו בעיקר בגביע דייויס, באיצטדיון הביתי. הפעם, זה גם לא הספיק לו וההפסד שלו ביום הראשון לנובאק דיוקוביץ', חיסל למעשה את הסיכויים של ישראל. אוקון בן ה-28 סובל מחוסר יציבות, רק שבמקרה שלו הוא נובע בעיקר מבעיה פיזית של ריבוי פציעות. בגילו המתקדם יחסית, קשה לבנות עליו כאיש שיוביל אותנו להישגים בגביע דייויס.
הראל לוי עשה העונה סוג של קאמבק, כשעלה להגרלה הראשית של אליפות אוסטרליה, אבל הוא ממשיך להפסיד בסיבובים ראשונים של טורנירים נידחים בחו"ל, כך שאין יותר מדי על מה לבנות. הדור הצעיר בארץ כולל בין השאר את דקל ולצר ואמיר וינטרוב, אבל אף אחד מהם עדיין לא התקרב להישגיו של דודי סלע בגיל הזה, כך שבאופק לא נראית תקוה לשינוי.
אם לא תהיינה הפתעות מיוחדות, נבחרת הדייויס של ישראל תיתקע בבית 1 האירופי/אפריקאי גם ב-10 השנים הקרובות. במקרה הטוב היא תביא לכאן נבחרת כמו בריטניה או קפריסין כדי ליצור עניין, במקרה הרע היא תפסיד למישהי כמו זימבבואה ותמצא את עצמה בקרבות הישרדות מול נבחרות אלמוניות לגמרי. לנו נותר רק לבנות על שחר פאר, שתהיה עמוס מנסדורף הבא ואולי גם יותר מזה. בחודש אוקטובר הקרוב נראה אותה יחד עם אנה סמאשנובה בטורניר אנדה ברמת השרון ונקבל טעימה של טניס אמיתי מהרמות הגבוהות בעולם. בטניס הגברים לא נזכה לכך בקרוב.
אין לנו טניס גברים
13.2.2006 / 10:56