נכס לאומי

"שאראס ואינדיאנה עצרו את דטרויט", זעקה השבוע כותרת באחד מאתרי האינטרנט שסיקרו את ניצחונה של קבוצתו של הליטאי, אקס מכבי תל אביב, על הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר ב-NBA. העובדה שיאסיקביצ'יוס קלע ארבע נקודות ב-14 דקות משחק כבר לא רלוונטית. כי שאראס כבר לא שונה מיותם הלפרין, דרור חג'ג', יוסי בניון ויניב קטן - הוא עוד ישראלי שמשחק בחו"ל.

יותר מחצי שנה לאחר שעזב אותנו לטובת חלום חייו, שארונאס יאסיקביצ'יוס ממשיך לחיות בלב ההוויה התקשורתית של ישראל. כנראה ששני גביעי אירופה, רקורד מרשים של כיבוש לבבות וחיבור חזק למוני פנאן, יכולים להוציא משיווי המשקל גם את התקשורת הארסית שלנו, שחלקה ממשיך להתייחס לליטאי כאילו היה הישראלי הראשון ב-NBA.

"נוח לתקשורת הישראלית להזדהות עם שחקן בעל עבר ישראלי מאשר עם שחקנים אחרים", מסביר ד"ר איל גרטמן, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית, החוקר את השפעת הספורט על התרבות הישראלית. "התקשורת מכירה בהתעניינות של הציבור בשחקנים הישראלים בחו"ל, והזכייה של שאראס, בגביע אירופה בקבוצה, שמייצגת את ישראל מגבירה את עוצמת ההזדהות עימו. הערוצים התקשורתיים המסחריים, שבנויים על רייטינג, זיהו את אופיו ואת יכולתו הספורטיבית של שאראס ואת הפופולריות שלו כשחקן מצליח בקרב הציבור הישראלי, וקשה להם לוותר על שחקן שגורף רייטינג. במקרה הזה, התקשורת מנכסת את שאראס לקולקטיב הישראלי".

ואם ברייטינג עסקינן, השבוע ערכה מחלקת הדוקו של ערוץ הספורט את הקרנת הבכורה לסרטו של דני ענבר, "השאראס של המדינה", שתיעד את מסעו של השחקן וקבוצתו אל גביע אירופה השני ברציפות, במוסקבה. הערב הזה היה מפגן מרשים אך הזוי, לממדי ההערצה שלהם זכה השחקן בישראל. שאראס, בניגוד לזרים אחרים ששיחקו בקבוצה של המדינה, לא שמר על פרופיל נמוך, ובעונתו הראשונה דאג להתלונן דרך קבע על המנטליות הישראלית הפולשנית והמטרידה.

"אני הולך ברחוב ואנשים לא נותנים לי מנוחה", אמר לא פעם, "רק במדינה הזו אנשים לא מכבדים את הפרטיות שלך". אבל האגו הישראלי, שבדרך כלל היה מתהפך בעצבים על בחור אנטי ציוני שכזה, התמוסס כמו הגנה ביורוליג שאוכלת עוד פיק אנד רול, ולא עמד בפני התופעה.

"בהתחלה היה לאוהדים בשער 11 מפגש עם יאסיקביצ'יוס. הוא זרק כמה מילים שאנשים לקחו קשה ונהיה מזה תאקל קטן", מספר טל מלכה, אוהד ותיק באולטראס של שער 11. "בשער הוא לא קיבל הרבה אהבה. אבל אחרי כמה פעמים שהוא דיבר בעיתון, הבנו שהיתה אי הבנה. אחרי שנה הוא הגיע למצב מטורף שכולם פשוט אהבו אותו - הוא היה בא אלינו אחרי משחקים וצועק וקופץ, והקהל של מכבי פשוט אוהב שחקנים כאלה. היה לו חיבור טוב ואנשים עדיין אוהבים אותו, גם כשהוא כבר לא איתנו".

בקי גריפין, מישהי שגדלה על ברכי המכביזם ויכולה ללמד כדורסל גם חלק גדול מהאוחזים בעטים, היתה חברה קרובה של השארונאס לכל אורך הדרך, ומתוך ההיכרות עם אישיותו, יכולה להסביר את ההלם התרבותי שעבר: "הוא הגיע מברצלונה, שם כדורסל הוא לא הדבר הכי חשוב בעולם - אם אתה לא משחק בקבוצת כדורגל, לא כולם יודעים מי אתה. הוא הגיע לכאן, למקום ששחקני הכדורסל של מכבי תל אביב הם אייקונים, ולא ידע איך להתרגל למצב. אבל בסופו של דבר הוא הסתגל ואפילו למד לאהוב את זה".

עם הזמן הפך שאראס למלך של ממש בתל אביב. הוא חרש את מסעדות העיר, יצא לבלות אל תוך הלילה וכבש את לבן של הבנות היפות במדינה. כל זה לא פגע במעמדו, ואפשר להניח שאפילו הוסיף לו יוקרה בקרב יושבי שער 11: קודם ליהי אלון, אחר כך לינור אברג'יל - מעמדו כסלב ומפלצת רייטינג רק הלך ותפס תאוצה. שיאו של התהליך הגיע, כאמור, עם הקרנת סרטו של דני ענבר, שבו הקבוצה של המדינה הצדיעה ל"שאראס של המדינה".

אבל למדינה שהצמיחה כשרונות כמו חיים שטרקמן, תני כהן מינץ, מיקי ברקוביץ', עודד קטש ודורון ג'מצ'י, לא ניתנה פה זכות דיבור. שהרי אם כן, לא בטוח שהיא היתה בוחרת דווקא בליטאי עם הבלונז' לשאת את דגלה בגאון. "אחרי הכל, מכבי תל אביב היא במובן מסוים הסמל של המדינה", אומרת גריפין, "וכשמגיע שחקן כל כך דומיננטי, שמוביל את הקבוצה להישגים כל כך מטורפים תוך שנתיים, הרי שהוא הופך לסמל של הסמל".

גם בשער 11 מעריכים את הכבוד ששאראס הביא למועדון, ובהעדר כישרון ישראלי, רואים בו סמל. "אני לא יודע אם נכון לשים אותו באותה מדרגה כמו מיקי ברקוביץ' למשל", אומר מלכה. "עכשיו אין לנו את מי להשוות אליו, אבל שאראס הביא שני גביעי אירופה והקבוצה של השנתיים האחרונות אולי היתה הטובה ביותר בתולדות מכבי. היה לנו את קטש והוא הלך, וגם הלפרין איננו כבר. אולי בשנים הקרובות יגיע מישהו שיוכל להשתוות אליו".

גם הבחירה של דני ענבר בשאראס ככוכב סרטו יכולה להיראות בעיניים מסוימות כהוכחה נוספת להפיכת מכבי תל אביב לנכס של ערוצי הטלוויזיה במדינה. "בטח תרשמו שהסרט הזה הוא מות העיתונות", אמר לי ענבר לפני ההקרנה, אבל הסרט, שמספר היטב את הסיפור אך סוטה לעתים מהעיקר, לוכד בגדול את הקסם של הליטאי ועונה גם על שאלת בחירת הנושא.

"שאראס כריזמטי בחיים כמו על המגרש", מספרת גריפין. "הוא חם, הוא אינטיליגנט, הוא לארג', הוא בן אדם שכיף להיות במחיצתו. למרות ההצלחה שלו, החיים הפרטיים הם משהו שמאוד קדוש לו".

הרומנטיקה, שהיא הלחם והחמאה של חובבי הספורט מהדור הישן, כבר נדחקה לפינה מזמן ואולי עדיף להשאיר אותה שם, להשלים עם העובדה ש"היום אנחנו גוליית והם דוד", כמו שאומר אחד האוהדים בסרט. וגם הסמלים שלנו, באין היצע גדול בשוק המקומי, ימשיכו להגיע מכל מיני מקומות בעולם, ואולי אין בכך שום דבר פסול.

"האמריקניזציה של מכבי תל אביב הביאה את האוהדים שלה להזדהות עם כוכבי הספורט ללא כל קשר ללאום, אלא לפי השתייכותם למועדון. אם בשנות השבעים היתה מזוהה מכבי עם הסמלים הצבריים, הרי שבשנות התשעים הקבוצה הפכה להיות מסחרית-בינלאומית", מסכם ד"ר גרטמן. "הקשר בין היסטוריה, לאומיות וספורט עדיין משתנה בהתאם לנסיבות בחברה הישראלית, שעדיין בונה את זהותה הקולקטיבית".

אז הצינים יסתכלו על תופעת שאראס בעיניים ספקניות, ואלה שבסך הכל מחפשים סיבה לשמוח ימשיכו בשלהם. מי שיכול להפיק את ההשראה מכל הסיפור הזה הוא רכז זר אחר שמוביל את הקבוצה של המדינה - ויל סולומון. גם לו, עם קצת עזרה מחברים, יש עדיין צ'אנס להפוך ל"ויל של המדינה".