מסביב לכדור

"לא יכול להיות משחק כדורגל בלי כדור, וככל שהכדור יותר טוב כך גם המשחק".

זה המשפט שמנחה את מדעני אדידס ופיפ"א. הכדורגל הפך לאורך השנים למקצועני יותר ומדעי יותר. לא רק המשחק, גם החפץ העגול שעומד במרכזו. היכולות שפיתחו השחקנים בשליטה בכדור ובטכניקה הכריחו את העוסקים במשחק להתאים את הכדור לשחקן. אם אי שם במאה ה-19 ידעו אנשים רק לבעוט את הכדור קדימה והיו שבויים בקיסמו של החפץ העגול, ששלט בהם הלכה למעשה, היום היחסים בין הכדור לשחקן מאוזנים הרבה יותר. כדי להמשיך את ההרמוניה, מושקעים מדי שנה מיליוני דולרים בפיתוח ושיפור הכדור. כל זה קורה מתחת לאפו של ציבור אוהדי הספורט, שמתעלם מהגורם החשוב ביותר במשחק.

באוניברסיטאות שונות בעולם נפתחו חוגים להנדסת ספורט, מהם צומחים אנשי המקצוע שחוקרים את הפיסיקה של הכדור ומחפשים הסברים לאירועים יוצאי דופן, כמו הבעיטה המדהימה ונטולת ההיגיון של רוברטו קרלוס בגביע הקונפדרציות ב-1997. אבל מעבר לעניינים מדעיים, הכדור הוא גם מותג אופנתי, שמשקף את רוח התקופה. לקראת המונדיאל הקרוב, קבלו את המדריך המלא לכדורי המונדיאל, ובכלל.

משחר ההיסטוריה אהבו בני האדם לבעוט בחפצים עגולים. על פי עדויות היסטוריות ואגדות, בהיעדר גומי וחומרים סינטטיים, הכדורים הראשונים יוצרו מגולגלות אדם, שצופו בעור של חיות שונות. עדויות ראשונות לכך נמצאו בסין העתיקה, מצרים ויוון. במקרים אחרים, יוצרו הכדורים משלפוחיות שתן של חזירים. למרבה המזל, אז עוד לא נהגו לנשק את הכדור אחרי שער חשוב. העדות הראשונה לבעיטות בכדור הגיעה מאנגליה, שם נהג כפר שלם לרוץ אחרי כדור ולנסות להביאו לכיכר המרכזית של העיר השכנה.

אבל העסק עם השלפוחית לא עבד כל כך חלק, שכן צורת השלפוחית וגודלה גרמה לכדור להתנהג באורח בלתי צפוי. מהר מאוד הבינו בני האדם שצריך למצוא פיתרון אחר, ועשו את הצעד הראשון בדרך להולדת הקלישאה הראשונה בעולם הספורט: "הכדור הוא עגול".

בשנת 1836 רשם צ'ארלס גודייר (charls goodyear) פטנט, כשייצר את הגומי הוולקני. 19 שנים אחר כך הוא כבר יצר את כדור הגומי הראשון, והניח את אבן הפינה להתקדמות המשחק. ב-1862 פיתח ה.ג'י לינדון את הכדור הראשון שניתן לניפוח. שנה אחר כך הוקמה התאחדות הכדורגל האנגלית, וניסחה את תקנותיה. בתחילה לא צוין דבר בנוגע לכדור, אך בנוסח המתוקן לחוקה נקבע כי "צורתו צריכה להיות שמיימית, בהיקף של 68.1 סנטימטרים עד 71.1 סנטימטרים". החוק אומץ על ידי פיפ"א ונשמר כלשונו מ-1863 ועד היום.

הכדור המשיך לצעוד קדימה, והמהנדסים החלו לבחון את השימוש בעור. לא פעם משחקים הופסקו באמצע כיוון שהכדור פשוט התפוצץ, בעיקר כשנספג במים. הפיתרון: ציפוי בצבעים סינטטיים. במשחק הגמר של גמר המונדיאל הראשון ב-1930 בין ארגנטינה ואורוגוואי שיחקו עם הכדור בתמונה. לפחות בחלק מהמשחק, ליתר דיוק. כיוון שהתעוררה מחלוקת בין שתי הנבחרות באיזה כדור יש להשתמש, הנבחרות שיחקו את המחצית הראשונה עם כדור ארגנטינאי, ואת השניה עם כדור אורוגוואי (בתמונה). חושבים שהנבחרות התנהגו בקטנוניות? אולי הפרט הבא ישנה את דעתכם: המחצית הראשונה הסתיימה ביתרון 1:2 לארגנטינה, אך במחצית השניה, עם הכדור שלהם, הפכו האורוגוואים את התוצאה וניצחו 2:4.

מ-1930 ועד 1970 הוחלפו כדורים, אבל איש לא ייחס חשיבות למיתוגם ולאחידותם. בשביל למנוע מחלוקות ושערוריות החליטו בפיפ"א ב-1970 להתחיל בייצור כדור רשמי שישוחק בכל המגרשים ובכל המשחקים. אדידס הגרמנית, שהחלה לייצר כדורים ב-1963, היתה הראשונה שחזתה מה יהיה ערכו הכלכלי של החפץ העגול, שיהפוך במהרה מאובייקט מאולתר למותג בעל ערכים משלו. וכך, במונדיאל של 1970 במקסיקו, בא לעולם ה"טלסטאר" - הכדור הרשמי הראשון.

32 מחומשים (12 שחורים, 20 לבנים) הרכיבו את הכדור הראשון שפירוש שמו הוא "כוכב טלוויזיה". המונדיאל במקסיקו היה הראשון ששודר לכל העולם והמהנדסים החליטו לייצר את הכדור כך שיראה בבירור על המסכים בשחור לבן. הטלאים שנתפרו בעבודת יד יצרו את הצורה העגולה ביותר שהצליחו להשיג עד אז.

במונדיאל בגרמניה, 4 שנים מאוחר יותר, לא ערכה אדידס שינויים מהותיים בכדור מלבד החלפת שמו, אבל הכניסה למשחק כדור רשמי נוסף, שהיה לבן כולו ושוחק במשחקים מעטים. שמו היה "אדידס צ'ילה", על שם הכדור של מונדיאל 62 בצ'ילה.

ב-1978 עבר הכדור מהפכה נוספת, עם הולדת הכדור עם השם המפורסם ביותר - ה"טנגו". דגם שהפך לנמכר ביותר ולקלאסיקה של ממש. 12 איורים מסביב לכדור יצרו את התחושה של 12 עיגולים שווים, עיצוב שהיווה השראה לכדורים בחמשת המונדיאלים הבאים. הכדור היה עמיד יותר מקודמיו לתנאי מזג האוויר ושאב השראה מהתשוקה, היצר והאלגנטיות של המדינה המארחת, ארגנטינה. שמו של הדגם היה "טנגו ריבר".

ארבע שנים אחר כך יצאה פיפ"א עם ה"טנגו אספאניה" במונדיאל 1982 בספרד. זהו הכדור הראשון אי פעם שפותח בטכנלוגיה של עמידות במים. גומי כיסה את הטלאים ומנע מהמים לחדור לתוך הפנימית. למרות זאת, במקרים מסוימים הגומי החל להיתלש והיה צורך בהחלפת הכדור. ה"טנגו אספאניה" היה הכדור האחרון שיוצר מעור מקורי.

אחרי כמעט עשר שנים של שמרנות, הוציאה אדידס כדור פופולרי נוסף - ה"אצטקה", כוכב מונדיאל מקסיקו 1986. הכדור הפך למפורסם עוד יותר לאחר שער "יד האלוהים" של מראדונה ברבע הגמר מול אנגליה, והשער השני באותו משחק, שנכבש בפריצה לאורך חצי מגרש. הכדור הזה נתפר ביד, ולראשונה אי פעם היה עשוי מעירוב של עור וחומרים סינטתיים. עקב תנאי הלחות והחום של מקסיקו, יוצר הכדור עם שלוש שכבות פנימיות מתחת למעטפת החיצונית, על מנת לשמור על צורתו וכדי להגביר את התנגדותו ללחות ולרטיבות. ה"אצטקה" היה פריצת הדרך המשמעותית בטכנולוגיית הספורט של אז, והפך אטרקציה גם בקרב ילדי ישראל. העיטורים על הכדור נעשו בהשפעת הארכיטקטורה והתרבות האצטקית, השבט הקדום שישב במקסיקו.

הכדור במונדיאל 1990 יוצר כבר כולו מחומרים סינתטיים ברמה גבוהה, שיצרו את אותו אפקט שיצר העור. שלושה שכבות יצרו איזון שלא הושג בעבר, עמידות במים,ויכולת קפיצה אידיאלית. שמו של הכדור, "אטרוסקו", קיבל השראה מהאטרוסקים, שחיו בעבר בטוסקנה. אריות אטרוסקים עיטרו את הכדור.

כדור הקווסטרה של מונדיאל 1994 בארצות הברית פותח עם שכבת פוליסטרן, שלא רק שיפרה את עמידותו במים אלא גם שיפרה את האצת הכדור בזמן הבעיטה. רוברטו באג'יו, שהעיף כדור כזה מעל המשקוף של נבחרת ברזיל בדו קרב הפנדלים בגמר, יכול להעיד על כך. כדור המשחק היה הרבה יותר רך למגע וקל לשליטה. עיצוב הכדור והטכנולוגיה שלו הושפעו מחקר החלל והחיפוש אחר הכוכבים של ארצות הברית.

ארבע שנים אחר כך, במונדיאל בצרפת זנחו לראשונה בפיפ"א את השחור-לבן המסורתי ויצרו את ה"טריקולור", שנצבע בצבעי הדגל הצרפתי. בעזרת מעטפת קצף חיצוני שנוצרה בלחץ, קיבלו המהנדסים כדור יותר דחוס ומהיר.

המסע שלנו מגיע עוד מעט לסיומו ואנחנו כבר במונדיאל 2002
ביפן וקוריאה. ה"פיברנובה" הגיע לרמת טכנולוגיה שלא הושגה עד אז, כשהורכב ממספר שכבות פנימיות עבות, שהיו אמורות לשפר את הדיוק בבעיטה: שכבת קצף שמולאה בשקיקי גז קטנים (כן, באמת), שכבה אחת של פוליאוריתן וגומי טבעי, והשכבה השלישית היתה מארג פנימי עגול. הכדור דחק לקצה את מידות פיפ"א והיה הכי קטן שאפשר במסגרת החוקים, אך גם הכי כבד, על מנת לתת לו יותר מהירות ודיוק.

לא כל השחקנים אהבו אותו. "כדור קופצני ומגוחך של ילדים", אמר שוער נבחרת איטליה ג'יאנלואיג'י בופון כשהרגיש לראשונה את הכדור. ריבאלדו אמר ש"הוא טס רחוק מדי בזמן הבעיטה", ורק בקהאם כינה אותו "מדהים ויוצא דופן". נו טוב, יש לו חוזה באדידס. מבחינת העיצוב, זנחה לראשונה החברה את קווי ה"טנגו" של 1978. למרות הטענות, אף נבחרת לא תלתה בכדור את כשלונה במונדיאל, כשמרבית האצבעות המאשימות הופנו בדרך כלל לשופטים, שהציגו רמה נמוכה במיוחד.

ה"טים גייסט" הגרמני, הכדור הרשמי של המונדיאל הקרוב, הוא בבחינת תצוגת התכלית של הטכנולוגיה הארית. מהנדסי אדידס טוענים שהוא "חסר תקדים", ופירוש שמו הוא ה"רוח הקבוצתית". הוא מסמל את "הישגיו הגדולים של הכדורגל הגרמני ותלבושתו", שכן צבעיו הן צבעי הנבחרת של יורגן קלינסמן. בפיפ"א הגיעו למסקנה ששיטת 32 הטלאים מעכבת את הכדור, ויצרו כדור מהפכני מ-14 טלאים בלבד, שמאפשר לשחקנים לשלוט בו טוב יותר מאי פעם.

השיפור המשמעותי ביותר הוא יכולת החיזוי של השחקן בבעיטת הכדור. אין התנהגויות בלתי צפויות, והכל אמור להיות מתוכנן. כדור גרמני או לא? חומרים תרמיים בתוך הכדור אמורים לבודד כמעט לגמרי את המים ולגרום לכך שכדור רטוב ירגיש בדיוק כמו כדור יבש, ויגיב בהתאם. עם כדור כזה, והיסטוריה כזו, יש סיבה נוספת לצפות בקוצר רוח במונדיאל בגרמניה. עם זאת, למרבה האירוניה, כשהמשחקים ייצאו לדרך איש לא ידבר על הכדור, אלא על כל מה שמסביב.