השמש העולה

מאת: רחביה ברמן

בכל ענף ספורט (למעט פוטבול, בו מתקיים משחק הכוכבים השנתי תמיד בהוואי) מקובל שהעיר המארחת את משחק האולסטאר שולחת מעט יותר נציגים מכפי שאכן הגיע לה - פשוט מפני שבני העיר מגלים מעורבות רבה יותר בהצבעה על ההרכב הפותח. אבל העונה, כשהמשחק נערך בסיאטל, שמלבד אירוח האולסטאר גם משמשת בית לקבוצה הטובה בליגה, לא נשמעות תלונות על כך שארבעה שחקנים ייצגו את עיר ההיי-טק והקפוצ'ינו בהרכב הפותח של הליגה האמריקאית למפגש הכוכבים העונתי.

בראש רשימת כל מקבלי הקולות לפתוח במשחק האולסטאר עומד בחור שזו לו העונה הראשונה בבייסבול האמריקאי. ביפאן הגיעה תהילתו של איצ'ירו סוזוקי למדרגה ג'ורדנית, וכמו כוכבי על רבים הוא מסתפק בשם בודד – איצ'ירו. בארה"ב היו רבים ספקנים בתחילה. עדר הכתבים והצלמים מהמולדת, שליוו אותו לכל מקום במהלך מחנה האימונים של טרום העונה, והציקו לו ללא הרף בשאלות כמו איך הוא מרגיש היום, ומה הוא אכל לארוחת בוקר, וחקרו את מאמן החובטים בכל פעם שאיצ'ירו שלהם קיבל פחות זריקות באימון מאשר ביום הקודם, גרמו לרבים לחשוד שמדובר ברוב מהומה על לא מאומה. אבל הצלחתו הסוחפת של סוזוקי הפתיעה גם את המאמינים הגדולים ביותר. הוא מוביל את הליגה האמריקאית במספר חבטות הבסיס ובבסיסים גנובים ומדורג שני בממוצע החבטה, והוא אחד הגורמים העיקריים להצלחתה המדהימה של הקבוצה, שאיבדה שלושה כוכבי-על בשלוש השנים האחרונות ולמרות זאת קורעת את הליגה. סוזוקי הוא רק הנציג הבולט ביותר של המגמה המעניינת ביותר בבייסבול כיום – הגירה גדלה והולכת של שחקנים יפאניים למולדת המשחק.

ליפאן יש רומן ארוך עם המשחק הלאומי של ארה"ב. בייסבול הובא לארץ השמש העולה על ידי מורה אמריקאי באוניברסיטת טוקיו בשנת 1873, והליגה המקצוענית קיימת מאז שנות ה-30' של המאה שעברה. בעשורים האחרונים הפכה יפאן למקום שאליו נסעו כוכבים אמריקאים כדי לשחק עוד עונה או שתיים תמורת סכומים שכבר לא יכלו לקבל בבית, ולפרוש בנוחות – כמו אירופה עבור הכדורסלנים האמריקאים. במהלך השנים השתרשה בארה"ב התפיסה שהליגה היפאנית נחותה במובהק מזו שלהם. אמריקאים נטו לזלזל בעובדה ששיא ההום ראנס לקריירה מקצוענית אינו זה ה-755 של האנק ארון, אלא ה-800 של סאדהארה או היפאני, והסבירו זאת ברמה הנמוכה יותר ובגודלם הקטן של המגרשים ביפאן. שחקן אחד ששיחק שם כינה את הליגה היפאנית "טריפל A וחצי" – כלומר איפה שהוא בין הרמה של ליגת המשנה הבכירה ביותר (AAA) בארה"ב לליגה הבכירה באמת. אולם בעשור האחרון המגמה מתחילה להתהפך.

זה התחיל עם המגיש הידאו נומו, השחקן היפאני הראשון שעבר לליגה הבכירה בארה"ב, ללוס אנג'לס דודג'רס. "הטורנדו" הדהים את חובטי הליגה הלאומית עם ההתמתחות המוזרה והמתפתלת שהקדימה את זריקותיו, והדיוק הקטלני בה ביצע אותן. הוא נבחר לרוקי השנה ב-1995 ובשלוש העונות הראשונות שלו רשם ממוצע מזהיר של 235 פסילות. שתי העונות שבאו לאחר מכן היו קשות למדי, אבל העונה הוא שוב בכושר ומהווה את אחת הסיבות לכך שהבוסטון רד סוקס מתמודדים על אליפות בית המזרח של הליגה האמריקאית.

הצלחתו המסחררת של נומו פיתתה את הניו יורק יאנקיס להמר על עוד מגיש מארץ הסמוראים. אבל עונתו הראשונה של הידקי איראבו במדי הפסים, ב-1997, הייתה קשה. שתי העונות הבאות היו סבירות, אבל לא יותר מזה. לפני העונה שעברה נמכר איראבו למונטריאול, שם שוב חווה הסתגלות קשה ורק העונה חזר לנפק מספרים סבירים.

אולם כישלונו היחסי של איראבו לא הרתיע את כולם. כשסוזוקי הגיע לסיאטל כבר היה שם כוכב-על מהמולדת. המגיש הסוגר קאזוהירו סאסאקי הגיע לליגה אשתקד ומיד הציב את שיא ההצלות לרוקי על רף חדש של 37, מספר שהיווה גם שיא קבוצתי בסיאטל. העונה הוא מוביל את הליגה כולה בתחום עם 29, ויחד עם סוזוקי הוא מהווה גורם חשוב ביותר בהצלחתה המסחררת של המארינרס.

אבל העונה קיבלה מגמת היבוא תאוצה, ולראשונה חרגה מתחום ההגשה וכוללת גם שחקני שדה. בנוסף לסוזוקי ישנו גם טסויושי שינג'ו, שוויתר על משכורת עתק של 10 מיליון דולר ביפאן כדי לבדוק, תמורת חצי מיליון דולר לעונה, מה הוא שווה מול הטובים ביותר. נכון להיום הוא הדבר היחיד שמעלה חיוך על פניהם של אוהדי הניו יורק מטס העונה, אז כנראה שהתשובה היא: לא מעט. סך הכל יש בליגה עשרה שחקנים יפאנים - ואף אחד מהם לא מחמם יותר מדי את ספסלי קבוצתו.

הכסף הגדול של ליגת הבייסבול של ארה"ב תמיד משך אליו את מיטב הכישרונות של דרום אמריקה, שלא לדבר על אמריקה התיכונה והאיים הקריביים. היום, עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בקובה עלה גם מספר הכוכבים הגדולים הבורחים מארץ הבייסבול המצוינת הזו ונוהרים לארץ האפשרויות. אבל ביפאן תמיד הייתה ליגה משובחת למדי, וגם די והותר כסף להשאיר את הכוכבים בבית. לשחקני הבייסבול של יפאן היו מעט מאד סיבות לעזוב את הכסף הגדול וההערצה שהיו מנת חלקם בבית, ולהתמודד עם כל הקשיים של התחלה חדשה. אולם בשנים האחרונות מחליטים יותר ויותר מהם, לאחר שרכשו לעצמם שם במהלך כמה עונות בבית, לבחון כמה הם שווים מול הטובים ביותר. אין ספק שיש לזה סיבה כלכלית – בעשור האחרון נסקו המשכורות בארה"ב לגבהים שאיש לא חלם לפני כן, והחלו להתקרב לקנה המידה היפאני. אבל המקרה של שינג'ו מוכיח שזו לא הסיבה היחידה, ושלרצון הבסיסי של כל ספורטאי להתחרות ברמה הגבוהה ביותר יש חלק לא מבוטל במניעי ההגירה. בכל מקרה, תוצאות הביניים של הניסוי הזה מראות שלעתים קרובות, שוויים לא יסולא בפז.