מצעד השדרנים השלם

שלח וריגר משדרים NBA (דב שוהם)

איזה אוהד NBA לא גדל על השידורים של עפר שלח ושימי ריגר? השניים, יחד עם מנחם לס בעיתונות הכתובה, היו הצוהר שלנו אל ליגה תחרותית ונפלאה. בכל משחק שלח היה יורה פרשנויות בטון החלטי שאינו מותיר מקום לספק, ומחלק פסקי דין לגבי שחקנים ומאמנים מבלי להניד עפעף; וריגר היה מביא לנו את הצבע של הכדורסל, את הרקע של השחקנים, וגם מוסיף מניסיונו כמאמן עבר.

אבל בשנים האחרונות קרה לשניים אסון מקצועי. אנחנו התבגרנו, גילינו את האינטרנט, את ערוץ ה-NBA, את ESPN, וקיבלנו צינורות מידע נוספים שלא כללו את התיווך של ערוץ הספורט. ובזמן שכל אוהדי הליגה הטובה בעולם צעדו קדימה, הצמד שלח את ריגר נשאר כשהיה. והאמת - זה הפך מביך. הגיע הזמן לשחוט את הפרות הקדושות.

העונה, לצפות בהם הפך לעלבון צורב לכל מי שעוקב אחרי הנעשה מעבר לים. שורת הטעויות מתחילה באי ידיעת שמם של מאמנים (למייק בראון מקליבלנד הם קראו במשך כל השידור בשם אחר), היגוי לא נכון של שחקנים (היינריץ' במקום היינריך), מעקב קלוקל אחרי הנעשה בליגה (טענו שסטן ואן גנדי נכשל העונה במיאמי כי לא הצליח לגרום לשחקניו למסור לשאקיל מספיק כדורים. אמה-מה, הדיזל שיחק תחת ואן גנדי רק 2.5 משחקים ב-2005/6, אז מזל שלא מסרו לו כשישב פצוע על הספסל באזרחי במשך חודשיים), ובכלל, רמת דיון שלא מגיעה לקרסוליים ממה שקיים בכל פורום NBA ברשת בעברית.

חבל שאין להם מספיק אינטגריטי מקצועי וכבוד לצופים כדי להפסיק לשים את עצמם בקו החזית בנושא, שדי ברור שהם כבר לא מספיק מתמצאים בו כדי ללמד אותנו משהו שאנחנו לא יכולים לראות לבד. מזל שיש את ירון טלפז, שיציל קצת את הכבוד הלאומי האבוד עם ידע נרחב, יד על הדופק, ופרשנות מעניינת ורלוונטית. בלעדיו, השידור מופקר לידיים לא מיומנות והרמה צונחת פלאים. כמובן שהבורות הבולטת אינה מפריעה לשניים להתנהג כאילו דבר לא קרה ואנחנו עדיין בשנות ה-90 העליזות: הפסקנות של שלח עדיין בשיא תפארתה, והביטחון של ריגר ממשיך להיות בשמיים, למרות שכל מה שהוא יודע לנפק זה את העובדה שכל שחקני ה-NBA עברו בשלב כזה או אחר בפייב סטאר, ופרשנות רדודה על הבטחון של השחקנים או על כך שההפרש קפץ ל-6 במקום שיקוצץ ל-2.

אחרי אינספור פאדיחות אין להם יותר אמינות, וכל מה שנותר להם למכור הוא הפרסונה שלהם, שנותרה ללא תוכן ממשי בכל מה שקשור ל-NBA. שלח מוכר את האמונה העצמית הבלתי נדלית שלו, וריגר את ה-Rק Rשת החינני. משום מה, קשה לי להאמין שליורם ארבל או רן בן שמעון תהיה החוצפה לעלות לשידור של הליגה הישראלית מבלי שביררו מבעוד מועד מה שמו של המאמן, איך קוראים לשחקנים, ומה קורה בקבוצות בכלל. אבל מה איכפת להם? עכשיו 4 בבוקר, וזה לא כאילו שהם צריכים להצדיק את נוכחותם באולפן. הרי מתחרים אין.


מוטי חביב ושדרי צ'רלטון (דניאל ירושלמי)

כשמחפשים את שורש הרע בשידורי "שלם וצפה" יש להסתכל על הבעיה המרכזית של הכדורגל הישראלי, זו שהביאה אותו לשפל חסר תקדים ושבגללה בכלל עברו המשחקים לפורמט הזה: מיעוט הקהל. אם חשבנו עד "שלם וצפה" שלראות משחק עם יציעים קרחים מציק לעין, הרי שהתברר שגם לאוזן זה לא ממש עושה טוב.

הדלק של שדרי ספורט, וכדורגל בעיקר, הוא החלפת הדציבלים כשקורה משהו במגרש. כדורסל, הגם שעשוי להיות מרתק במיוחד, אפשר לשדר 39 דקות באותו טון ולהתרגש בדקה האחרונה. אפשר גם להתלהב, כשמדובר במשחק של מכבי ת"א ביורוליג או במפגש מסוג זה שהיה במלחה לפני כחודש, אבל בדרך כלל הצופה לא יחוש בהבדל אם השדר ישמור על איפוק מונוטוני. כדורגל, לעומת זאת, הוא משחק בו רמת הריגוש הופכת מנמוכה לגבוהה כהרף, עין בעיקר משום שכל שער עשוי לקבוע. וכשרואים אותו בטלוויזיה, השדר הוא זה שאחראי גם להנפקת ההתלהבות אצל הצופה בבית.

וכאן אנחנו מגיעים לבעיית הקהל. מאיר אינשטיין הוא שדר הסובל ממצוקה אקוסטית כשהמגרש ריק. אינשטיין של המשחקים המרכזיים בישראל 10 שונה בתכלית מזה שמשדר את משחקי השבת. הרבה ביקורת נמתחה עליו לאחרונה, אבל ראוי לציין שמבחינת התלהבות אין שני לו. הרמת הקול המסחרית שלו כשמובקע שער הולמת דרבי מלא צופים או מפגש טעון בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים. אבל כשאינשטיין משדר משחק דוגמת הפועל פ"ת – מכבי ת"א אליו הגיעו בקושי 1,500 איש, הוא נשמע צווחני, צועק ומתלהם – שום דבר ששונה מהאינשטיין שאנחנו מכירים. רק שאין ביציעים מי שייתן לו את הבאלאנס במקרה של שער או פנדל ויהפוך את התרכיב הזה לנסבל.

מוטי חביב הוא דוגמא קיצונית בהרבה. הוא דואג לפזר סטטיסטיקות לא נחוצות, לא יודע מתי להחליף את נימת הקול והכי גרוע, כופה אווירה מלאכותית של שדר דרום אמריקאי עייף, כשהוא מתעקש להשתמש ברי"ש המתגלגלת כאייקון אישי. ה"אררררררררבע אחת" או "שלומי ארררררררביטמן" היו אולי חינניים בתחילת הדרך, היום מדובר במטרד של ממש, עד כדי כך שאם הקבוצה שלך מוליכה 0:3, אתה ממש לא רוצה שהיא תבקיע את ה"ארררררררבע אפס". עדיף ללכת לישון בלי פעמון האזעקה האנושי הזה באוזניים.

אפשר לצייר גם את חביב או את אליעזר לחנה הרדום כקורבנות של הנסיבות, אבל סביר להניח שלו היה השידור מצדיק העלאה ברמה, היו מוצאים להם מחליפים כהרף עין. בסופו של דבר זה הכדורגל שיש כאן, זו צ'רלטון ואלה שדריה. כולם ביחד הולכים מצוין יד ביד.

יורם ארבל משדר כדורסל (אודי הירש)

המשחק בין מכבי ת"א לריטאס וילנה, שהיה אולי המרתק והמהנה ביותר ביורוליג העונה, נפתח בהחטאות משני הצדדים. כעבור קצת פחות מדקה, התוצאה עדיין היתה מאופסת. "פתיחה רעה של שתי הקבוצות", הכריז יורם ארבל ברוב פאתוס. אחר כך, כשריטאס וילנה פתחה פער בלתי מחיק, לכאורה, פצח ארבל בסדרה של טרוניות בסגנון "ככה זה לא יכול ללכת, חברים", תוך זעקות שבר לאחר כל סל ליטאי או טעות מכבית. מאוחר יותר מכבי תל אביב חזרה למשחק, פשוט כי למשחק כדורסל יש דינמיקה ייחודית, שונה מכדורגל. לארבל לא הודיעו.

ארבל הוא שדר כדורגל רב זכויות (גם אם אוברייטד), אבל המעבר לפרקט אינו מיטיב איתו. כדורגל הוא משחק שיש לשדר בדרמטיות. מספר השערים קטן, ועל השדר לשתף את הצופים בבית בהתרגשות האוהדים ביציעים כל אימת שהכדור חוצה את קו מחצית המגרש. כדורסל, לעומת זאת, הוא משחק מהיר, מרובה נקודות, ויש ליצור הבחנה ברורה בין הסל נטול החשיבות בדקה השניה לבין שלשת הניצחון בדקה ה-40. במבחן הזה כושל ארבל פעם אחר פעם. מצד שני, המשחקים של מכבי תל אביב באירופה אינם נתפשים כאן כאירוע ספורטיבי, כי אם כהתרחשות בעלת משמעות למוראל העם ועתיד המדינה. זוהי מלחמה בין הטובים לרעים. אולי זו הסיבה שהטון הנינוח משידורי הכדורסל של ערוץ הספורט נטש את ארבל, ובימי חמישי הוא מתפקד על תקן נערת עידוד, בשילוב אלמנטים של אוהד זועם משער 9. לכן, כשהמשחק נגמר, וארבל סופסוף נרגע, עולה בראש מילה אחת, מוכרת למדי: הללויה!


רמי וייץ (פז חסדאי)

"סיום המחצית הראשונה, אני מחזיר את השידור לאולפן. אנחנו הולכים לשתות תה חם, תחזרו אלינו", נוהג לספר לנו רמי וייץ, שלעתים שוכח מה עיקר ומה טפל, מה מעניין את כל הצופים ומה יעניין רק את משפחתו הקרובה. "מחר בצהריים יש לנו טיסה למילאנו, כדי שנספיק לשדר לכם את משחקה של אינטר, אז אנחנו ממהרים למלון, להתראות". טוב רמי, תמהר למלון, אבל בלי להעליב, חשוב שתדע שברגע שנגמר השידור, אתה לבד. אומנם במהלך המשחק נוצרת קירבה כלשהי בין השדר לצופים, אבל היא מסתיימת ברגע שהמשחק מסתיים. אנחנו יודעים שזה קשה.

אבל פה לא נגמרות הבעיות של וייץ. נראה כאילו הנתונים שהוא שולה מדף הסטטיסטיקה שמונח מולו נבחרו בקפידה כדי לשעמם את הצופים. "23 אחוזים מהשערים שלה כבשה מ.ס אשדוד בין הדקות ה-60 ל-75", מספר וייץ. אפילו יוסי מזרחי לא היה מגלה בזה עניין.

בקרב חובבי הספורט הוא מוכר כ"המספידן". "לאוהדי ליברפול תהיה נסיעה עצובה מאוד ברכבת הביתה", מקונן רמי כבר בדקה ה-80, כשהתוצאה היא רק 0:1, אבל מבחינתו כבר הגיעה עת הסיכומים. חשבנו שאחרי ששידר את מנצ'סטר חוזרת מול באיירן רמי יירגע ויבין ששערים יכולים להיכבש אחרי הדקה ה-80, אך מתברר שלא. וייץ גומר על המשחק, כאילו הוא מתחנן שנעביר ערוץ. הוא מסיים בעוד גילוי אישי. "הפעם האחרונה ששידרתי 0:0 הייתה לפני שלושה שבועות. אני מקווה שזה לא יחזור". גם אנחנו, אבל לא בגללך. עד שרמי לא יבין שהוא לא הסיבה שלשמה אנחנו צופים במשחק ושהוא בסך הכל השדרן, כולנו נמשיך לסבול.


ברק רום (פז חסדאי)


כבר שנים ששידורי הפרמייר ליג מהווים את אחד ממוצרי הכדורגל הממכרים ביותר בטלוויזיה, ולצופה הישראלי יש תחושה שהוא חלק מהמסורת המפוארת של הליגה האנגלית. רבות כבר נכתב על הקירבה של היציעים לדשא באנגליה, על האקוסטיקה באיצטדיונים, על האווירה הייחודית, ועל סגנונו של השדר הבריטי הרהוט, שמתאר באנגלית ציורית את המתרחש במגרש, עם מבטא שעושה חשק לשתות תה בטרקלין. לחוויה המרנינה הזו הצטרף בתקופה האחרונה מרכיב חדש: קולו הצורם של ברק רום, שדר ערוץ הפיי פר ויו של הליגה האנגלית.

יש להודות כי זו לא רק אשמתו של רום, וכל הפרעה לזרימה הטבעית של השידור הקולח מאנגליה תהווה הפרעה לאוזן ותיתפש כחבלה במזיד. לזכותו ייאמר שהוא מנסה כמה שפחות להפריע לשדר האנגלי, אבל זה לא מספיק. ברק רום וזאב זלצר מהווים כיום את אחד השילובים הקטלניים שיש כיום בטלוויזיה, שאולי רק הצמד נוימן את בהלול יכול להם. האחד מדבר ללא הבחנה, השני מרדים אותך בצעקותיו.

בחברות הכבלים ובלוויין רואים בצרכני הספורט קהל רגשי ואדוק מאוד, שמוכן לקורבנות כספיים גדולים יחסית כדי ליהנות מצפייה במשחקים. אבל מה עם קורבנות נפשיים? הפתרון טמון באופציה טכנית חדישה - לעשות מיוט רק לשידור הישראלי.

מאיר איינשטיין (שחר פרנהיימר)

כניסתו של מאיר איינשטיין לפאנל המכובד בארץ נהדרת הגיעה באיחור של 13 שנה, מאז ביקע ראובן עטר את שער הניצחון בפריז. צעקות ה" ש-ע-ר, ש-ע-ר! בקול של תרנגולת שחוטה הן נחמדות, אך עבר זמנן. אם בסאטירה עסקינן, חבל שלא נכנסו תסריטאי התכנית דווקא לעומק אישיותו של השדר, שבעשור האחרון ביסס את עצמו משום מקום בשלישיה המובילה של שדרי הספורט, ליד יורם ארבל ורמי וייץ.

התפתחות תקשורת הספורט בארץ, שנבעה בעיקר מצמיחת האינטרנט, ערוץ הספורט והשידורים בתשלום, הביאה הרבה אנשים מבחוץ לעולם הזה, שלפתע הפך למקור של כוח, פירסום ותהילה. כך הפך רון קופמן למותג (ואל תשאלו אותי איך ולמה), כך נכנסו דמויות כמו אמנון אברמוביץ' ועמנואל רוזן לחצר האחורית, וכך גם הפך מאיר איינשטיין משדר חביב ומתלהם לאדם שמביע דעה בשידור, ולרוב יש בכך טעם לפגם.

נראה כי מאיר איינשטיין לקח את הכוח הזה כמה צעדים יותר מדי. אפשר להתייחס לאירועים במשחק, אבל לא בהתנשאות ובצורה מתלהמת כל כך, המבטלת את הפרשן שלך (שגם הוא מוטל בספק) ומציגה אותו באור מביך. גם ניהול הפאנל ב"דאבל פס" גובל בכוחניות, ולא משאיר שום תחושה של "פאן" לצופים.עצה ידידותית: מאיר, תירגע. קח צעד אחורה, ותחזיר אותנו לימים שהיית קוריוז, איש חביב עם תספורת מצחיקה.


נדב יעקובי (פז חסדאי)

הטלוויזיה דלוקה על ערוץ הספורט, קולו של נדב יעקובי מהדהד בכל הבית. "או שתכבה את הצרחות האלה, או שתחליש", נשמעת צעקה נשית מהחדר השני, "אני לא יכולה לשמוע אותו, הקול שלו מטריף אותי". זו לא אשמתה. גברים עוד מסוגלים להזדהות עם מה שעומד מאחורי ההתלהבות הקולנית שלו, נשים לא מבינות איזה סיבות יש בעולם למישהו לצרוח ככה ממשחק כדורגל.

השוני ביחס של גברים ונשים לנדב יעקובי מהווה מטאפורה לפערים בין המינים. "אוי, הוא לא אסתטי, אני לא מבינה איך אתה יכול לראות אותו", היא אומרת, אבל גברים מעולם לא ייחסו חשיבות למראה שלו. "מה הוא מתלהב?", היא ממאנת לקלוט, אבל אותנו השמחה שלו מכדורגל מרגשת. הוא נמצא בתחום כבר עשרות שנים, ראה רבבות משחקי כדורגל, זיהה אלפי כוכבים צעירים עולים ונופלים, ועדיין הוא מאבד את העשתונות בכל פעם שכדור מתקרב לרחבה. מבחינתו באותו רגע זה המהלך הכי יפה שהוא ראה בחייו, אז הוא צועק. איך אפשר שלא?

שידורי הליגה הברזילאית של נדב עם סלבה ברזילאי הפכו לקאלט. "תראה מה הולך פה סלבה, אני לא מאמין למה שאני רואה", היה צווח יעקובי במהלך משחק ליגה בין בוטאפוגו לקרוזיירו, כאילו לעוד מישהו חוץ ממנו ומסלבה אכפת מה קורה בליגה הברזילאית. אבל ליעקובי זה לא הפריע. הוא נוהג כמו אוהד אמיתי: ברוב הזמן הוא נראה רגוע, באולפן לפני המשחק הוא מפרשן בקור רוח ובנעימות, אך משהו קורה לו כשהשחקנים עולים למגרש. העצבים מתרופפים, הטונים עולים. גם לנו. היא לא תבין את זה אף פעם.

ניב רסקין (דניאל ירושלמי)

היתרון של ניב רסקין על עמיתיו עשוי להיתפש כחיסרון: קשה לאפיין אותו. הוא לא פסקני כמאיר איינשטיין, לא טרחן כרמי וייץ, לא בעל חוש למשפטים דרמטיים כיורם ארבל, לא נודניק כמו ברק רום. הוא לא מעיק עליך, לא כופה את עצמו על הצופה ועל המשחק, לא מנסה להצחיק בכוח ובעיקר מתאים את הטון לספורט הזה, כדורסל, שבו הדרמה נבנית לאיטה, אם בכלל. רסקין גם נהנה מהעובדה שהפרשן שיושב לצידו, עופר שלח, דומיננטי ודעתן יותר מכל רן בן שמעון ממוצע (וקצת פחות מנג'ס משגיא כהן).

רסקין אינו חף ממגרעות: ראשית, הבנתו בכדורסל מוגבלת; שנית, הוא שותף ב"עושים ספורט" המשמימה בגל"צ ובמופע הבידור המופרך המכונה "יציע העיתונות" בערוץ הספורט; ולסיום, למרות עברו כאוהד מכבי תל אביב בכדורסל, הוא מתקשה להסתיר את התלהבותו בכל פעם שקבוצה יריבה, בדרך כלל הפועל ירושלים, גוברת עליה או עולה מולה ליתרון. מצד שני, לאור הפטריוטיות המקוממת של עמיתיו במשחקי מכבי באירופה לאורך השנים, זה דווקא שינוי מרענן.

בקיץ יועד רסקין להיות השדר במשחקים של הצהובים, אבל ערוץ הספורט הטיל וטו. ייתכן מאוד שבבמה הממלכתית ועמוסת הרייטינג גם רסקין היה נסחף להתלהמות. בינתיים, כל עוד הוא נשאר בליגת הכדורסל, קור הרוח שלו הולם את היציעים הריקים והמשחקים המצחיקים. וכך, מתחת לאפכם ולעיני צופים ספורים, הפך רסקין, דווקא הוא, לשדרן הטוב בישראל.