האליל שהתנפץ

עיתוני הבוקר של יום רביעי שעבר ויום ראשון האחרון הזכירו לי מציאות נשכחת. הנה הוא שוב מנסה למשוך את השקר הזה, למרוח אותנו ואת עצמו בתירוצים חיוורים. הניצחון על סכנין היה מזל של מתחילים, אבי איבגי צריך היה להיות יותר מרוכז בגביע הטוטו, לא ידעתי שכפר סבא באמת כל-כך נאיבית, סבלנו מהיעדר חוסן מנטלי, בלה, בלה, בלה. לא זיהיתם עדיין? אתם כנראה לא אוהדי בית"ר ירושלים. מכבסת המילים הריקות מתוכן, המתעתעות, לא השאירה עליכם כנראה צלקות נפשיות חמורות, כמו ההתמודדות הארוכה והמפותלת שלנו עם אלי אוחנה. פעם גיבור, סמל, אייקון, כדורגלן עצום, מקור גאווה, שארבע שנים איתו כמאמן כיסו את לגמרי את הזיכרונות הענוגים בתחושת אומללות. ארבע שנים סתמיות, שאופיינו בהרבה כלום וכמה ניצחונות מקריים כמו זה על סכנין. אמנם עכשיו אלו הצרות של אוהדי הפועל כפר סבא, למרות הניצחון בדוחא. את ההתעקשות המתמשכת של אוחנה להיות בכל זאת מאמן הם יצטרכו לסבול, אבל הטראומה הזאת לא תרפה בכל פעם שהוא יחזור על מנטרות כמו "הרבה קבוצות איבדו נקודות בסכנין" (אחרי השמטת הנקודות של מאיר כהן), או "זה כנראה המזל של כפר סבא העונה" (אחרי התיקו בגביע טוטו). מה גם שלא כל-כך פשוט לראות את גיבור נעוריך, בשר מבשרך, הספורטאי שהשפיע אליך ושימח אותך יותר מכל, מתבזה כך.

למען האמת, בקיץ האחרון, אחרי שהוא ברח מבית"ר ירושלים לקול רטינות האוהדים בטדי שפעם היו מקור כוחו, הייתי בטוח כי גם אוחנה הבין את הרמז, שלנו עלה בדמים. הוא ירד לבונקר ונעלם למספר חודשים, אפילו התחלנו להתגעגע אליו. טריק ידוע של מאמנים שדעת הקהל בעטה אותם החוצה (ע"ע ניר קלינגר). נדמה היה לרגע כי בבונקר הוא עשה חשבון נפש אמיתי בנוגע למה שבאמת קרה לו: למה הרוב הגדול של חסידיו בטדי הפנו לו את הגב, למה בני יהודה החלה לפרוח מיד כשהוא עזב ושאר הפצעים שטרם הגלידו. אבל אחרי שפורסם שהוא מנסה למשוך את הקריירה הגוועת שלו עם ג'וב טוב בהתאחדות כעוזר מאמן נבחרת ישראל, טריק ידוע של שחקני עבר גדולים שתהילתם נעלמה ברגע שהם נעמדו ליד הקווים (ע"ע משה סיני), הבנתי שוב שהתמימות לגבי אוחנה הוליכה אותי שולל. כפי שהיא עשתה במשך 4 שנים איתו כמאמן. כפי שהתמימות מוליכה כעת כמה כבשים בתקשורת, שפרגנו לאוחנה על הניצחון בסכנין ועל ההחלטה שלו ללכת לקבוצה הקטנה מהשרון.

יש שיאמרו שמדובר בציניות מרושעת, שצריך לתת לאוחנה צ'אנס בכפר סבא, שהוא עוד יוכיח את עצמו וכל החארטה. רוב הצבועים שעושים זאת הם לרוב אוהדי בית"ר ירושלים, שמתקשים להתמודד עם רגשות האשם על הזעם שלהם כלפי אוחנה בשלהי הקריירה שלו בטדי. כל עוד הוא לא מאמן את הקבוצה שלהם, אין להם בעיה לתמוך מהצד. אני מעדיף להתמודד עם האמת, לכאוב את המציאות החדשה של אליל נעורי, שלא מוצא את דרכו מאז שתלה את הנעליים, הרבה בגלל שלא בנה לעצמו חלופות עסקיות בשלהיי הקריירה, כמו שחקנים אחרים, והעדיף ליהנות מהרגע. כשהרגע הזה נגמר, אוחנה בחר בפתרון הכי קל ועבר לאמן, טעות שגם לו קשה להכיר בה עד היום. כמו מוטל'ה שפיגלר שניסה וניסה וניסה, פוטר משמונה קבוצות, עד שקלט בדרך הקשה כי הוא לא מתאים למקצוע, כי את מה שאלוהים העניק לו הוא לא יכול להעביר לשחקנם בינוניים. אולי לאוחנה אין ברירה אחרת בחיים, אבל לראות את האיש שהפך את המועדון שלך מקבוצת פריפריה פיקנטית לאימפריה במונחים ישראלים, השחקן הכי משפיע ובולט ב-25 השנים האחרונות בכדורגל הישראלי, מאבד לאט לאט את ההילה והכוח שעטפו אותו, זה לא דבר שאפשר לעבור עליו לסדר היום. גם אם הוא עושה זאת בחולצה הירוקה של הפועל כפר סבא.

לא בטוח שכל הצעירים שמאכלסים היום את היציע המזרחי בטדי יודעים מהו באמת המוסד אלי אוחנה, מאיפה הוא שאב את כוחו ומעמדו הרם, שגורם לאנשים לסלוח לו בקלות על השטויות שהוא עושה בשבע השנים האחרונות. כשאני התחלתי לנסוע עם אבא שלי מדי שבת למגרשים ועוד להבין את המתרחש, אוחנה בדיוק פרץ לתודעה של הכדורגל הישראלי. זה היה בתחילת שנות ה-80', וכמו רבים נפלתי שדוד בפני הקלאסה הנדירה, בפני הסטייל החריג, בפני הטאץ' השמימי. את משחק הכדורגל הכי מרהיב שראיתי בחיי אני חייב לו: הוא ניצח לבד את מכבי חיפה בבלומפילד ב-1984, עם שלישיה, סללום בלתי נשכח והצגה אינדיבידואלית של פעם בדור. על אחד מהרגעים המאושרים בחיי הוא חתום: בלעדיו לא היינו יורדים ב-1987 לדשא של בלומפילד כדי לחגוג אליפות ראשונה. בזכותו בית"ר ירושלים לא היתה הצלחה חד פעמית, לא נעלמה כמו אלופות עבר גדולות כמכבי נתניה והפועל באר שבע, אלא שרדה בטופ והפכה לאימפריה של ממש, באותה נשימה עם שתי התל אביביות ומכבי חיפה.

אוחנה המשיך איתי מהילדות לגיל ההתבגרות. כשהוא חזר לארץ מפורטוגל כדי לגאול את בית"ר, שלא הצליחה לשרוד בלעדיו וירדה לליגה השנייה, הייתי בן 16, כבר מספיק בשל כדי לקלוט את גודל המחווה. להתרגש כמו ילד, אבל גם להבין שמדובר בהתנהגות אבירית של שחקן כלפי מועדון נעוריו. אוחנה הצית את הלפיד מחדש גם בליגה השנייה מול הפועל טבריה. הנעים לנו ערב שישי זכור במיוחד ביפו, עם הצגה יוצאת דופן שרק הוא ידע לתת. הוא החזיר את הווינריות והאופי לקבוצה שלי, וסחף אותנו אחריו לליגה הראשונה ועונה אחר כך לאליפות בלתי נתפשת.

למרות שבית"ר נעלמה לשלוש שנים, אוחנה כבר הפך להיות שם נרדף לדבר שנקרא כדורגל ישראלי. טור קבוע ומדובר בעיתון של המדינה, מעמד של נסיך הביצה, כזה שאי אפשר לגעת בו. זכור לי במיוחד משחק אחד נגד הפועל באר שבע בטדי, כשחיים ליפקוביץ' השופט הורה להוריד את אוחנה הפצוע מהדשא על אלונקה והקפיץ את היושבים ביציע, לבל יבצע את החטא הזה. המחשבה על כך שפעולת המחאה הזאת נראתה לי ולאלה שישבו מסביבי הגיוני, לא מתיישבת עם המציאות הנוכחית. אוחנה היה כמעט למיתוס חי. אלא שאז היה כיסוי לגאווה שלו, לאובססיה שלו לכבוד, לעמידה הגאה שלו מול המיקרופון, דקלום הטקסטים המונוטוניים ותנועות הראש הבטוחות. הלוגיקה של הטקסטים שלו לא השתנתה מאז יותר מדי, רק התוכן הלך והתרוקן. נשארנו עם התירוצים.

מאז העונה המלאה האחרונה והמדהימה שלו, כשלקח אליפות ב-1997 וזכה בתואר כדורגלן העונה בגיל 33, גם בית"ר הלכה והתרוקנה. המנהיג הבלתי מעורער עזב ומאז טרם נמצא לו יורש. כמו מראדונה ונבחרת ארגנטינה. חשבנו שאוחנה המאמן ימלא את החלל הזה, אבל כאן סיפור האהבה קיבל תפנית חדה.

הרגע בו החלטתי להפנות עורף לעבר ולומר את האמת שלי על המציאות, היה באמצע העונה שעברה, כאשר כתבתי למקומון הירושלמי "כל הזמן". מדי יום שלישי בלילה הייתי מוצא את עצמי מחפש מילים מרככות למה שאני רואה ומרגיש, מנסה לייפות את האמת המרה עם אמירות מתרפסות, לא קולעות למה שאני חושב על אוחנה המאמן. ידעתי שהוא הבעיה העיקרית שמונעות מבית"ר לצאת לדרך חדשה, אבל כתבתי על מליקסון ואמסלם. הרגשתי שאני מרמה את עצמי ואת הקוראים, עד שבשלב מסוים זה התפוצץ. ראיתי מולי גיבור תרבות שמאבד את עצמו והורס לא מעט ממה שבנה, ובחרתי להסביר לו מה העוול שהוא גורם לעצמו ולקבוצה שלו, בגלל ההתעקשות שלו להיות מאמן, תפקיד שזר לאישיותו.

את הדברים האלה הרגשתי גם כאשר אוחנה התגלח על הזקן של בית"ר בעונתו הראשונה כמאמן, אבל איכשהו נותרו בי נקיפות מצפון על הדברים הקשים שכתבתי עליו בזמנו בעיתון "ראשון". חודש אחר כך בני יהודה זרקה לו חבל הצלה, ונסעתי לראיין אותו עבור עיתון "העיר" בביתו הקודם במבשרת ציון. חזרתי סמוק לתל-אביב, כמו נערה מאוהבת. מי שפגש את אוחנה יודע על איזו הילה מדובר, הילה שמפילה חלל את כל מי שפוגש בה בפעם הראשונה. אוהדי בני יהודה, למשל. לכן כנראה גם שיקרתי לעצמי כאשר אוחנה ניסה לסחוב את עצמו בשכונת התקווה עם זרים מצחיקים ושחקנים מזדקנים, לכן גם העלמתי עין ממה שראיתי כשחזר לאמן את בית"ר, למרות שהכדורגל השכונתי, העבודה החובבנית, הנמכת הציפיות והתירוצים המנומקים היו מוכרים לי מהעבר.

לכן, אני מתעקש לכתוב לאוחנה גם היום שיפסיק את הפארסה הזאת. יש שיאמרו שההחלטה שלו ללכת להפועל כפר סבא מלמדת על כך שאוחנה חדל מלחפש קיצורי דרך, שהוא רוצה לבנות את עצמו מהיסוד. לטעמי, זאת חוליה בשרשרת של טעויות של אדם, שלא יודע מה לעשות עם עצמו אחרי שהקריירה נגמרה. חבל, בדיוק כשכבר התחלנו להתגעגע אליו באמת, להיזכר בימים הכי מתוקים בחיים, שוב ניאלץ להתמודד עם החולשות של אוחנה, חולשות שעד לפני שבע שנים לא ידענו שהן קיימות.