תחשבו שאתם עובדים בחברת "X בע"מ". אתם לא ילדים, בני 20+, אולי 30+, יש לכם ניסיון לא רע וגם הוכחתם את עצמכם עד היום לאורך הקריירה. אתם עובדים בבאר שבע, ויש לכם אישה ושני ילדים קטנים. בוקר אחד קורא לכם המנהל ומספר לכם שהוא שלח אתכם למפעל מתחרה בנהריה. החל ממחר אתם מתחילים לעבוד שם, ויש לכם יום אחד לקחת את המשפחה, הילדים, הזיכרונות ולהתמקם לכם שם, במקום ההוא, שאין לכם מושג ולו הקלוש ביותר אפילו איך מגיעים אליו, מלבד זה שאתם יודעים שהוא קיים.
לא נשמע הגיוני, נכון? לא במשק מודרני, מערבי, בו חוקים מגינים על העובדים ולא מאפשרים יחס מזלזל ובוטה כזה בעובד. במשק שכולנו מכירים, עובד שאינו תורם לארגון, או שמכל סיבה שהיא הארגון אינו מרוצה ממנו, יכול להתפטר או להיות מפוטר. הכל, על כל פנים, יקרה תוך שמירה מוחלטת על עקרון חופש העיסוק וחופש הבחירה של העובד הפרטי.
לא כך המצב ב-NBA. בליגת הכדורסל הטובה בעולם מצפים מהשחקן הפרטי לתת מעצמו 100 אחוז תפוקה למועדון המשלם לו את המשכורת החודשית (הגבוהה מאד, יש לומר), ומצופה לשמור על לויאליות מוחלטת לארגון, למועדון, למקום העבודה, ואף ייענש אם יקיים שיחות לא רשמיות על אפשרות מעבר לארגון אחר, קרי לקבוצה אחרת. אולם בה בעת יכול הארגון לחתום הסכם עם קבוצה אחרת, בכל רגע נתון (למעט הגבלות אשר אינן קשורות לגורל השחקנים, כמו הטרייד דד-ליין וכו'), ולשלוח את השחקן לקבוצה אחרת מבלי לשאול אותו, להתייעץ אתו או להתחשב ברגשותיו. השחקן, אם כן, נדרש למחויבות מוחלטת לקבוצתו ואילו הקבוצה לא נדרשת לדבר מול השחקן. השחקן הוא למעשה נכס של הקבוצה, וככזה היא יכולה לעשות בו ככל העולה על רוחה, כמו היה שולחן, כסא או מכונת עבודה בעלת ערך פחת. כאשר השחקן סיים את הפחת שלו (לפחות בעיני הצוות הניהולי), הוא פשוט נגרע מן הספרים, נמחק מן הרשימות ומוחלף בשחקן אחר.
הנושא עלה לכותרות השבוע עקב סירובו (על פי דיווחים) של רון ארטסט לטרייד עליו סיכמו ראשי אינדיאנה פייסרס וסקרמנטו קינגס. כמובן שבמקרה הזה אין המצב דומה למעבר רגיל של שחקנים בטרייד, כיוון שארטסט עצמו דרש לעבור וכיוון שמסביב לסיפורו הנוכחי יש היסטוריה ארוכה הקשורה להתנהגותו ולאישיותו הבעייתית של ארטסט. אולם, טענתו הבסיסית של השחקן, אשר טען שלא דחה את הטרייד על הסף אלא רק ביקש לדבר עם ההנהלות תחילה, יש הרבה היגיון. מדוע ששחקן אשר עומד לעבור לחיות במקום חדש ולשחק עם שחקנים חדשים, לא יוכל לשמוע על כך באופן מסודר, תוך שמנהלי הקבוצות מתייעצים אתו ושומעים את דעתו? הרי אחרי כל האינטרסים הכלכליים, בכל זאת מדובר כאן בבני אדם ולא בנכסים חומריים. וגם אחרי כל הסנטימנטים, גם לשביעות הרצון של השחקן יש ערך כלכלי, כי כבר הוכח מעל לכל ספק ששחקן מרוצה מייצר יותר כסף כשהוא עוזר לקבוצה לנצח יותר משחקים. שחקן לא מרוצה עלול לפגוע במרקם החברתי ולהוריד דרסטית את ערך הנכס כולו (קל וחומר כאשר מדובר בשחקן כמו ארטסט).
למה וואלאס צדק
כאשר ראשיד וואלאס, שחקן דטרויט פיסטונס, אמר לפני כשנתיים שהיחס אל השחקנים בליגה הוא יחס של סחר עבדים, אמרו עליו שהוא חצוף ונמהר. לא יכול להיות שאדם שמרוויח עשרה מיליון דולרים בשנה יאמר שמתייחסים אליו כמו אל עבד, אמר אז דיוויד סטרן, וגם שחקן העבר והפרשן בהווה צ'ארלס בארקלי אמר שהדברים של וואלאס טפשיים ואינם רציניים. עבד, על פי התפיסה הציבורית, אמור להיות גם עני מרוד, בנוסף לזה שמתייחסים אליו כמו אל עבד. ומדוע זה כך? מכיוון שעני מרוד לא עומד בפני קשת של אלטרנטיבות, ולכן ניתן להתייחס אליו כאל עבד, בעוד ששחקן הכדורסל יכול תמיד לבחור לעצמו עיסוק אחר, אם וכאשר היחס אליו אינו מוצא חן בעיניו.
רובם המוחלט של שחקני ה-NBA אמנם יכולים לעזוב את המקצוע כשהם מסודרים לחלוטין מבחינה כלכלית, בדרך כלל כבר אחרי עונה אחת או שתיים. אך בעולם מתקדם, שבו השמירה על ערכי זכויות הפרט הוא כלל יסוד של משק נאור, לא יכול להיות שה-NBA, המתנהל כעסק כלכלי לכל דבר, יתנהל לפי כללים שונים מכל תעשייה אחרת. לא ייתכן ששחקני כדורסל, אשר עושים את הדבר שבו הם הכי טובים, ועושים את מה שהם רוצים לעשות, יצטרכו להתכופף בפני חוקים דרקוניים, רק כיוון שהקומישינר של הליגה חזק דיו כדי להעביר כל חוק העולה על רוחו.
אם לוקחים את הטיעון הכלכלי עד הסוף, ניתן להוציא אותו מן המשוואה בקלות רבה. הרי גם המאמנים בליגה (אשר רובם באופן מפתיע לבנים) מרוויחים מיליונים, וכן חברים בהנהלות הקבוצות. אך הם אנשים מכובדים, ואיש לא יעז לחשוב להעביר אותם בטרייד לקבוצה אחרת. המחשבה שמאמן יקום בבוקר ויגלה שהעבירו אותו לקבוצה אחרת כמעט אבסורדית, ולא מתקבלת על הדעת, נכון? ובכן, מה ההבדל הבסיסי בין השחקנים והמאמנים? מדוע השחקנים הם לא יותר מאשר מטבע עובר לסוחר בזמן שהמאמנים ושאר חברי ההנהלה מקבלים יחס של כבוד (שהוא, אגב, לא יותר מיחס של כבוד אנושי בסיסי)?
כך שלמרות החזות התקשורתית, ליגת הכדורסל הטובה בעולם עדיין סובלת מסממנים של שלטון דיקטטורי ולא אנושי. בליגה מתקיימים חוקים אשר לא היו עוברים בשום גוף ציבורי או פרטי אחר, כיוון שכל הגופים כולם, גם בכלכלה קפיטליסטית ופתוחה לחלוטין כמו הכלכלה האמריקאית, כפופים עדיין לחוקי מדינה, שה-NBA ככל הנראה אינה כפופה להם. ולא יעזרו כל אותם מלחכי פנכה אשר מייפים את המציאות הנושכת ומציגים לעולם את שכר המיליונים של השחקנים כתרופה לכל חולי של חוקי הליגה. לפעמים גם על העשירים צריך להגן, מסתבר.