המופע של שנות ה-80

לא היה שום דבר חדש בסרט "דקה 80, קולנוע" של דני ענבר ביום שישי. למעשה, היו לו את כל הסממנים הרגילים של תוכנית נוסטלגיה: שחקני העבר שמדברים על הקבוצה, הימים הגדולים, ההווה, קטעי השחור-לבן המיתולוגיים והסלבריטי שמכניס את עצמו לפריים. במקרה של שלומי שבת, כל זה קרה בכלל עוד לפני שהיה סלבריטי, או כפי שהוא עצמו מצהיר: "אם יהוד לא הייתה יורדת ליגה, לא הייתי מתפרסם", במשפט שקשה להחליט אם הוא מבטא אכזבה או הקלה. כנראה הקלה.

גם הסיפור של יהוד עצמה לא שייך בלעדית לשנות ה-80. היו סינדרלות לפניה והיו אחריה. הפועל רמת גן של 1964 ו-2003, הפועל לוד של 1984 (הסרט בדרך) או סכנין של 2004, למשל, הן קבוצות שמזכירה את אותה יהוד, סוג של פלא תקופתי שנמרח על עונה אחת או מעט יותר. כשבעוד 20 שנה יספר עבאס סואן על הרגע ההוא שבו הניף את הגביע ואייל לחמן המתקרב לגיל 60 יסביר כיצד ייצר כרטיס לאירופה מחבורת קצבים, כולנו, מלבד יושבי טדי, נזיל דמעה. אח, היו ימים.

ולמרות פשטותו של הסרט והעובדה שלא חידש דבר, זו הייתה שעה מרתקת של תעודה. אולי מכיוון שנוסטלגיה עושה באופן אוטומטי את העבודה. שימו קטעים בשחור-לבן בווידאו, מכל דבר – חתונה, בר מצווה או משחק בדמינטון, ותראו את החבר'ה מתרפקים על העבר. כך גם במקרה הזה, כשהליפא של אהרון ויזן ממשיכה לתפוס כמו אז את כל הפריים וברקע יצחק בלחסן מקפיץ את הכדור מעל שוורץ מכפר סבא כדי להשאיר את יהוד בליגה.

דני ענבר בחר לא ללכת רחוק עם הדמויות שלו. הוא יכול היה לחפור יותר בסיפור האישי של יהודה דוגאש (שישב בכלא בשל עבירות מין, עובדה שלא מוזכרת בסרט), לנבור עוד קצת בהתמוטטות של יהוד אחרי מותו של סעדיה חתוכה ולנסות לעשות סולחה בין אריה חביב לשלום רוקבן. במקום זה הוא שיחק, כמו יהוד של התקופה ההיא, בונקר, ומדי פעם יצא למתפרצות חדות שהניבו שער. כך למשל, בקטע שבו עומד אריה חביב מאחורי בניו, חברים בלהקת רוק כבד, ומנענע בראשו כאחרון מעריצי מטאליקה וסלייר, סצנה שבאה בהפתעה גמורה ואין לה שום רמז קודם בסרט. או האתנחתא הקומית שמספק המשפט שבו יורם ארבל תוקע לפרשן שלו, מוט'לה שפיגלר (בתגובה לביקורת שמתח האחרון על שלום רוקבן, שניות לפני השער של הווירטואוז בבעיטה חופשית בגמר הגביע ב-82'): "אמרתי לך, מוטל'ה, אמרתי לך!", המזכיר משפט מפורסם בהרבה, "ככה לא בונים חומה", ששבע שנים אחר כך הפך לסימן ההכר של ארבל (ומזכיר שגם שנה לפני ששפיגלר לקח אליפות גדולה עם נתניה, הוא לא היה פרשן מזהיר).

אבל גם הבחישה הרדודה בחומר לא גורעת מהסרט, בגלל שליהוד הייתה קבוצה כזו - סטטית, בונקריסטית ודורכת במקום - וגם עיירה כזו – לא שכונת פאר, לא שכונה של עוני. זו הייתה אחת הקבוצות המכוערות ביותר שידע הכדורגל הישראלי מימיו. קבוצה שהדימוי של בונקר מפואר מיוחס אליה עד היום, ושתקעה את מחוגי השעון מהשנייה הראשונה ומעולם לא התביישה בכך. הסרט הציג דרך יהוד את הפנים האמיתיות של הכדורגל בשנות ה-80 – ברוטלי וכסאחיסטי מצד אחד, עם רומנטיקה של עידן "שירים ושערים" בשבת בצהריים מצד שני. הקטע המיתולוגי של רוקבן מקפיץ את העצבים של אלון קפלן משמשון ת"א היה הבבואה של העידן ההוא: בלומפילד מלא המהמורות עם יציעי הבטון, מלא עד אפס מקום בהצגה כפולה, מונח שלצערנו כבר לא קיים היום, במשחק בין שתי קבוצות שכונתיות. וכמובן כסאח – הרבה כסאח. על רקע כיסאות הפלסטיק של היום, באיצטדיונים הריקים עם שטיחי הדשא המרופדים והכדורגל נטול התשוקה, נעים להיזכר.

בניגוד ל"אחד על אחד" הסובלת ממתיקות יתר, ענבר החליט הפעם לא להיות קיטשי מדי. התוצאה הייתה סרט חביב ולא מתיימר, שאולי לא יסווג כקלאסיקה אבל באמצע ארוחת הערב של יום שישי עשה את העבודה בהזרקת עוד מנה של געגועים לימים ההם.