פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        קללת מאמני הנבחרות

        סאקי, קיגאן, קלמנטה ושרף נכשלו כשחזרו מהנבחרת לאימון בליגה המקומית. גם לגרנט צפויה נחיתה קשה (מומלץ לבלום עם התחת)

        גרהאם טיילור סיפר לאחרונה לירחון "שם המשחק" על הקושי שכרוך במעבר מאימון נבחרת אנגליה לקשיי היום יום של הפרמייר-ליג, על הנחיתה הכואבת, על ההסתגלות הלא נעימה למציאות החדשה-ישנה. לפני שאימן את נבחרת אנגליה בין השנים 1994-1990, טיילור דווקא היה מאמן די מצליח בכדורגל האנגלי. הוא העלה את ווטפורד לליגה הבכירה, הוביל אותה לגמר הגביע ולמקום שני בליגה. אחרי 10 שנים נאות בווטפורד, ההצלחה שלו נמשכה באסטון וילה, שגם אותה הוא העלה ליגה והוביל אחר-כך למקום השני. אילולא רוני רוזנטל מליברפול, הוא אפילו היה זוכה באליפות. כל זה הספיק לראשי ההתאחדות האנגלית, כדי לתת לו את ההגה של הנבחרת ולהיות יורשו של בובי רובסון הגדול.

        אבל אחרי קדנציה נוראית בנבחרת, טיילור ניסה לשקם הקריירה שלו בליגה, אלא שהפעם הוא התקשה לשחזר את הצלחות העבר. המומנטום של הקריירה נעצר. הניסיון האחרון שלו להתרומם היה באותה אסטון וילה, שם נשבר סופית. "גיליתי שהמציאות השתנתה. לא נהניתי כמו בתקופה הראשונה, והבנתי שאני לא רוצה להיות מנג'ר באווירה כזאת. עד ל-1994, מאמן נבחרת אנגליה לשעבר לא יכול לקבל עבודה בכדורגל האנגלי. עד שהגעתי לנבחרת אנגליה, הקריירה שלי היתה חלקה. הייתי בן 45 וזה היה מוקדם מדי בקריירה שלי. אחרי הניסיון השני באסטון וילה חשבתי לפרוש. היום אני מפרשן ברדיו ובעל טור בטלגרף".

        אברהם גרנט, שעומד לחוות בקרוב טרנספורמציה דומה, חייב לקחת את הסיפור הזה לתשומת ליבו. גורלו של טיילור איננו יוצא דופן: קולגות רבות שלו, שניסו לחזור מהנבחרת לליגה, התקשו לחזור על ההישגים מהעבר. הירידה באיכות התפקיד, ההתמודדות המחודשת עם הקשיים הסיזיפיים של קבוצת ליגה ממוצעת, הניסיון לעבוד עם סגל חלש מזה שיש בנבחרות, הסתיימו לרוב במפח נפש. התופעה הטבעית הזאת לא פסחה גם על הכדורגל הישראלי, למעט הדוגמה של דוביד שוויצר. עמנואל שפר, יוסל'ה מרימוביץ', יצחק שניאור ושלמה שרף לא עברו בשלום את הנחיתה, נתון שיש לקחת בחשבון במקרה של גרנט.

        "זה נורא קשה לחזור לליגה", מסביר שניאור, שזכה באליפויות עם הכח ר"ג, מכבי והפועל ת"א לפני שאימן את הנבחרת. "אין מה לעשות, קשה לרדת דרגה, לחזור אחורה. בקבוצה אתה צריך לדעת איך לעבוד עם ההנהלה, לדאוג לתקציב, דברים שלא מעניינים אותך כאשר אתה בנבחרת. אני זוכר שפעם אחת העפתי את מלמיליאן ואבי כהן הירושלמי בגלל שהם איחרו לאימוני הנבחרת. אם הייתי עושה את זה בבית"ר ירושלים, ישר היו מפטרים אותי. אחרי שעזבתי את הנבחרת, הבנתי את כל זה. הגעתי לתקופה קצרה בהפועל ת"א, גילי לנדאו לא אהב הדברים החדשים שהבאתי, היו בעיות עם ההנהלה בגלל זה, אז אמרתי להם שלום. אחרי המקרה הזה לא רציתי לעבוד יותר".

        סאקי עוד בטראומה

        לשניאור וטיילור אין במה להתבייש. התופעה הזאת לא פסחה גם על הגדולים מכולם. קחו למשל, את רינוס מיכלס, אולי גדול המאמנים בכל הזמנים. האיש שקיבל את אייאקס ב-1965 כקבוצה שנלחמת על חייה והוביל אותה לארבע אליפויות, שלושה גביעים וגביע אירופה ב-1971 אחרי ניצחון על פנאתינאיקוס; האיש שהביא לעולם את הטוטאל פוטבול ויוהאן קרויף; האיש שהוביל ב-1974 את ברצלונה לאליפות ראשונה מאז 1960, והלהיב את העולם עם נבחרת הולנד, שכמעט זכתה במונדיאל באותה שנה, לולא הגמר המפורסם במינכן.

        אלא שמאז אותו מפח נפש נגד בקנבאוואר וגרד מילר, הגאון לא שיחזר כמעט מאומה מהישגיו הכבירים, עד שחזר לנקום בגרמניה עם נבחרת הולנד ביורו 88'. בין לבין מיכלס ניסה לבנות דרייב מחודש בארה"ב וגרמניה (לוס אנג'לס אצטקס, פ.צ קלן ובאייר לברקוזן), אבל למעט גביע גרמני עם קלן, התקשה למצוא את האתגר.

        גרהאם טיילור לא היה צריך את הדוגמה של מיכלס כדי להבין מה קורה בדרך-כלל למאמן נבחרת, שמנסה לחזור על ההישגים הישנים שלו בליגה. באנגליה יש דוגמאות רבות לכך, כמו זה של יורשו של גרהאם בנבחרת, טרי ונבלס, שהדריך אותה ביורו 96'. לפני כן הספיק ונבלס להעלות את קריסטל פאלאס לליגה הראשונה; לקח אליפות, גביע והגיע לגמר גביע אירופה לאלופות עם ברצלונה (הפסיד בפנדלים לסטיוואה בוקרשט) וזכה בגביע האנגלי עם טוטנהאם ב-1991. ונבלס, להבדיל מטיילור, נחל הצלחה יחסית עם הנבחרת האנגלית, אותה הוליך לחצי גמר יורו 96 והודח רק בפנדלים על ידי גרמניה.

        אבל כמו מיכלס וטיילור, הנחיתה של ונבלס בפרמייר ליג הייתה כואבת. הוא ניסה קצת בפורטסמות (גם כיועץ וגם כנשיא) ונכשל; עבר לאמן את נבחרת אוסטרליה, אבל הפסיד בפלייאוף מול איראן; חזר לתקופה קצרה בקריסטל פאלאס, ושוב נפל; עזר לבריאן רובסון להציל את מידלסברו מירידה, עבר ללידס ב-2002, אבל עזב אחרי שמונה חודשים, אחרי שהודח מגביע אופ"א, עף מהגביע האנגלי ונכשל בפרמייר ליג. ונבלס עבר מאז שוב לאוסטרליה, אבל התוצאות לא השתנו.

        למקרה של ונבלס וטיילור אפשר לצרף גם את קוין קיגאן, שהחליף את גלן הודל בנבחרת, אחרי שהפך את ניוקאסל העלובה של אוסי ארדילס לכמעט אלופה והעלה אחר כך את פולהאם לפרמייר-ליג. קיגאן, כמו קודמיו, לא הצליח לשחזר את ההישגים מניוקאסל אחרי קדנציה קצרה וכושלת בנבחרת, כשחתם לחמש שנים במנצ'סטר סיטי. קיגאן, כמו קודמיו, נעלם בשנים האחרונות, אחרי שעזב את הסיטי באמצע עונת 2004/5.

        אפילו בספרד, מדינה שמאמני הנבחרת שלה לא הצליחו במיוחד בליגה, ניתן לגלות עקבות לתופעה. קחו למשל את חבייר קלמנטה, דווקא מהמאמנים המרשימים בליגה הספרדית. לפני שהגיע לנבחרת, קלמנטה לקח שתי אליפויות היסטוריות עם בילבאו ב-1983 ו-1984 (דאבל) והוביל את אספניול לגמר גביע אופ"א ב-1988. אבל אחרי 6 שנים בנבחרת ספרד (כולל רבע גמר מונדיאל 1994), הטאץ' של קלמנטה התפוגג.

        מגאון כדורגל הוא הפך למומחה להצלת קבוצות מירידה (בטיס סביליה, סוסיאדד, אספניול, מארסיי), סוג של שייע פייגנבוים למתקדמים, לא יותר מזה. ב-2003 הוא פוטר מאספניול, ישב יותר משנתיים בבית, עד ששוב נקרא לאחרונה להציל קבוצה, אתלטיק בילבאו שלו כמובן. גם גורלו של יורשו בנבחרת, חוזה אנטוניו קמאצ'ו, לא שפר עליו. בשנתיים בבנפיקה הוא זכה פעמיים רק בסגנות, כולל גביע אחד, אבל כאשר נחת בריאל מדריד הגדולה הוא התפטר כבר בתחילת העונה. גם לקמאצ'ו צפויה תקופת מנוחה ארוכה.

        אברהם גרנט יכול למצוא באיטליה רמזים חזקים יותר לנפילה של מאמני נבחרת כשהם שבים למציאות בליגה. אפילו אריגו סאקי הגדול, המאמן המהפכן שהכניס לאופנה את שמירת הלחץ, נפל אחרי ההתנסות שלו בנבחרת. האיש שהביא למילאן את השנים הגדולות בתולדותיה (אליפות ושני גביעי אירופה), לקח את איטליה לגמר המונדיאל ב-1994 והפסיד לברזיל בגמר, התרסק פעם אחר פעם מאז שפוטר מהנבחרת ב-1996 - במילאן, אתלטיקו מדריד, פארמה (פעמיים) ואפילו בריאל מדריד כמנכ"ל מקצועי. סאקי טרם מצא את הקאמבק המבוקש.

        גם מאמני נבחרת צרפת לא ניצלו מהיובש המקצועי הזה. גם לז'ראר הויה (אליפות עם פאריס סן ז'רמן לפני המינוי לנבחרת) וגם לז'ק סנטיני (אליפות עם ליון לפני הנבחרת), היו נחיתות קשות, שתיהן באנגליה. הויה בליברפול, סנטיני בטוטנהאם. אלא שבמקרה שלהם ניתן למצוא סוג של נחמה. הויה בכל זאת לקח טרבל בליברפול, והגיע לליון, האלופה הבלתי מעוררת בשנים האחרונות. נראה שהויה ימשיך את המסורת. גם סנטיני הצליח בינתיים להתייצב, נכנס לנעליים של גי רו באוקזר, ואחרי פתיחה קטסטרופלית הוא כבר במקום השלישי, פסע מליגת האלופות.

        "אחרי שאתה מגיע לשיא בנבחרת, קשה לחזור"

        ניתן כמובן למצוא גם אנטיתיזה, כמו במקרים של חוס הידינק ופרנק רייקארד, אבל הם מעטים ולא מעידים על הכלל. הדוגמה המוצלחת הבולטת היא בובי רובסון, שעזב את נבחרת אנגליה ב-1990, ומאז זכה בשתי אליפויות עם איינדהובן, שתי אליפויות וגביע עם פורטו, גביע אירופה למחזיקות גביע עם ברצלונה, ועל הדרך גילה את רוד ואן ניסטלרוי ורונאלדו.

        המדד הזה של הרבה התרסקויות ומעט מאוד הצלחות, נשמר כאמור גם בארץ. דוביד שוויצר, שאימן את נבחרת ישראל באמצע שנות השבעים, הוא אחד המקרים היחידים של מאמן שחזר להצליח בליגה. עמנואל שפר (עזב במחזור ה-14 את מכבי פ"ת והתפטר בטרם עת מבית"ר ירושלים), יוס'לה מרימוביץ' (עזב את מכבי ת"א לפני סיום הסיבוב הראשון לטובת אודי נוסבאום) ויצחק שניאור לא מצאו את עצמם אחרי פניית הפארסה לליגה.

        המקרה האחרון של שלמה שרף הוא דוגמא מצוינת. שרף שדווקא הגיע רעב לאתגר המחודש במכבי תל אביב, הבטיח להחזיר את הכבוד לחולצה הצהובה, עבד קשה כדי לשכנע את טל בנין לחתום בקרית שלום וחיפש שחקני רכש נוספים. אבל הוא נשבר אחרי הפנצ'ר הראשון. שרף חשב כנראה שהוא בנבחרת, ניסה להעביר לאבי נמני סדרת חינוך ופוטר. הכוויה שהותירו בו המציאות החדשה גרמה לשרף לסרב להמון הצעות לחזור ולאמן בליגה, למעט פארסה קצרה בבאר שבע.

        "אחרי שאתה מגיע לשיא, להיות מאמן נבחרת, קשה לחזור אחר-כך לאמן בליגה", מסביר שרף. "המעבר היה לא קל, ואחרי הטראומה שהותיר בי המקרה של לוני ואבי נמני התייאשתי. לא הייתי רגיל שהבוס הגדול הולך עם השחקן ולא נותן גיבוי למאמן. לא פיטרו אותי אף פעם לפני כן. אמרתי לעצמי שאני לא צריך את זה יותר".

        מרימוביץ' מספק הסבר נוסף לתופעה: "בנבחרת יש לך את מיטב השחקנים, אתה יכול לתמרן איתם, אבל אחר-כך כאשר אתה חוזר לעבוד בקבוצה זה קשה. כולם חושבים שתשחזר את ההצלחה הישנה, אין סבלנות לאנשים, אבל זאת טעות, כי לא תמיד יש לך את השחקנים המתאימים כמו בנבחרת".

        עור של פיל

        ייתכן שבגלל שלל הבעיות הללו, אברהם גרנט ניסה קודם כל לחפש במלוא המרץ קבוצה בחו"ל, שתהווה אתגר זהה למה שחווה בנבחרת. אבל עכשיו, אחרי שחתם בהפועל ת"א, הוא יצטרך לנצח את ההיסטוריה העגומה הזאת. בהפועל בונים על הכישרון של גרנט לשקם קבוצות בטראומה, על הרזומה המדהים שלו לגילו (ארבע אליפויות ואימון נבחרת אינטנסיבי במיוחד), אבל למרות הכסף הגדול של לבייב שמצפה לו, האתגר הראשון של גרנט יהיה לפתח רעב חדש אחרי שירד במעמדו: לשאוף לזכות באליפות נוספת בישראל אחרי שכמעט הגיע לפלייאוף למונדיאל, למצוא את הכוחות כדי לסבול את קשיי ההסתגלות של ההנהלה החדשה, להדחיק את זעם האוהדים.

        לזכותו ייאמר, שמדובר באדם עם חוש הישרדות מפותח במיוחד, אדם שאף ביקורת לא חודרת את עור הפיל שלו, כזה שלא נותן לשום דבר לפגוע בו או להפיל אותו. השאלה היא אם תהיה לו סבלנות להתמודד עם יגאל אנטבי ורמי חאליס.